לא היה לי נוח להסתכל בתמונות של מיכל בפייסבוק, אבל הייתי צריכה להתגבר ולהתעקש.
עברה שנה בדיוק ואני צריכה להסתכל לתקופה הזו בעיניים ולהתחיל לעכל.
דרך מיכל עם החיוך הענק שלה הבזיקו לי במוח זכרונות קשים, צולבים.
סירבתי לשקוע בזה אז, סירבתי להעמיק.
במשך שבועות וחודשים פקדו אותי בלילה החלומות על השבוע שטוף האימה הזה.
אני חלק במלחמה, יורים בי, אני רוצחת. 

עשיתי שם הכל כדי לברוח.
היינו אמורים לבנות- ואני פירקתי.
היינו אמורים לנצור- ואני הדחקתי.
הכתמתי בדם את המצעים במלון.
כמה רציתי את מיכל, כמה רדפתי אחריה, וככל שרציתי יותר כך הרחקתי אותה ממני.
כמהתי להטביע את עצמי בהוויה שלה- הכל, רק לא לראות את ההרוגים מסביב.

היום הראשון היה הקשה ביותר.
הייתה לי בתיק קופסא עם 120 כדורים, וההתרגשות הייתה עצומה.
עד היום כשאני נזכרת בתחושה הזו ובמחשבות שעברו לי בראש, אני מצטמררת.
כמה עוצמתי היה הדחף הזה; כמה עוצמתי וכמה יכולתי לעשות איתו במקום.

לעדן היו שלושים, ארבעים, ואני בכיתי בכאב ובכיתי משמחה כל היום כדי שתנגב לי את הדמעות.
היה לי רק אחוז קטן ממנה וזה הספיק לי, כדי להיות כמו פרח קטן שמזדקף ועומד על קצות האצבעות כדי לגעת קצת בשמש.

למיכל היו הרבה ידיים שנלחמו והתעקשו על כל אחד, אבל עליי פחות בהנאה, אני יודעת. הרגשתי.
ודווקא כל האחרים, שזכו ממנה לכל כך הרבה, בכלל לא ידעו להעריך את זה.
היא פינתה לי מקום בלב, אבל העקתי עליה, אני תמיד מעיקה בסוג האהבות הזה.

רק את טולה לא אהבתי, דווקא כי רצתה לתת לי את כולה
                               היא רצתה לקרוע מעליה את הבגדים
                                לתלוש מעצמה את העור כדי לעטוף אותי באמצעותו
                                 טולה אהבה אותי מאוד;
                                                                   ובגלל זה לא אהבתי אותה.