לעדן היו שלושים, ארבעים, ואני בכיתי בכאב ובכיתי משמחה כל היום כדי שתנגב לי את הדמעות.
היה לי רק אחוז קטן ממנה וזה הספיק לי, כדי להיות כמו פרח קטן שמזדקף ועומד על קצות האצבעות כדי לגעת קצת בשמש.
למיכל היו הרבה ידיים שנלחמו והתעקשו על כל אחד, אבל עליי פחות בהנאה, אני יודעת. הרגשתי.
ודווקא כל האחרים, שזכו ממנה לכל כך הרבה, בכלל לא ידעו להעריך את זה.
היא פינתה לי מקום בלב, אבל העקתי עליה, אני תמיד מעיקה בסוג האהבות הזה.
רק את טולה לא אהבתי, דווקא כי רצתה לתת לי את כולה
היא רצתה לקרוע מעליה את הבגדים
לתלוש מעצמה את העור כדי לעטוף אותי באמצעותו
טולה אהבה אותי מאוד;
ובגלל זה לא אהבתי אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זהירות.