אני מאבדת את זה לאט-לאט, לא מרגישה שיש עוד טעם לכלום כן, זה מאוס, שומעים את זה צץ פה בכל חור שני, אבל זה מעניין לי את הזין החזייה שלי משמשת מקום מסתור נהדר לחפיסות כדורים (לבלוע ולבכות), לחפיסות שוקולד (לאכול ולהקיא) ולכיסוני גבינה (להחביא ולזרוק)
מה שאני עושה כדי להיות אמיצה זה: לקחת המון המון אחריות בעבודה, ואז אם אני מתה- דפקתי בדרך עוד אלף אנשים אז אני לא בולעת, כי אני לא סוציומטית, נכון?
זה באמת לא בקטע מתנשא, אני ממש לא מזלזלת ולא מקלה ראש בעניין, אני רק אומרת שאם עד לא מזמן הייתה אופנה של הפרעות אכילה ויציאה מהארון כ"בולימית" או "אנורקסית" ובעיקר "EDNOS" אז היום זה בעיקר הצהרות על אחת משלוש וסיפורים שנשמרו בבטן על אונס בגיל 11
אז אני אומרת לעצמי- אלוהים אדירים, אולי אם לא ניצור קרקע כזו פורייה לא יצמחו כל כך הרבה גידולים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זהירות.
