ישנם לילות טרופים של אחיזה רועדת בקופסת כדורים מבריקה ושיער סתור מזיעה,
וישנם ימים מאושרים בעבודה, עם שתי רגליים יציבות על הקרקע ולב מפעם בגאווה. 

הם שואלים מה אעשה בצבא, ואני שואלת- במה אבחר, בחיים או במוות? 
האם אבחר לברוח או להתמודד, לבלוע או להקיא?

מימי לא נתקלתי במחווה מקסימה כמו זו שנעם עשתה לי שלשום.
חוויתי תערובת של תדהמה, התרגשות, אושר עילאי, פחד, מבוכה, אורגזמה עילאית, ספק וגאווה.

אני ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד של הטירוף,
ההוויה שלי נחצית לשניים בלי שתינתן לי זכות הבחירה. 

אין בריאה ממני באור, ואין חולה ממני בלילה. 


 

אני מאבדת את זה לאט-לאט, לא מרגישה שיש עוד טעם לכלום
כן, זה מאוס, שומעים את זה צץ פה בכל חור שני, אבל זה מעניין לי את הזין
החזייה שלי משמשת מקום מסתור נהדר לחפיסות כדורים (לבלוע ולבכות), לחפיסות שוקולד (לאכול ולהקיא) ולכיסוני גבינה (להחביא ולזרוק)

מה שאני עושה כדי להיות אמיצה זה:
לקחת המון המון אחריות בעבודה, ואז אם אני מתה- דפקתי בדרך עוד אלף אנשים
אז אני לא בולעת, כי אני לא סוציומטית, נכון?

תחזיקו מעמד
(לא)