A Monentary Lapse Of Reason
"גונב איזו הצצונת בראי, רואה שם משוגע".
אשמח להזין כאן את התאים הצבעוניים שלי שמאיימים לפרוץ החוצה וכל המעוניין לחטט, יתקבל בברכה. |
| 7/2009
הוא
3 ימים לא הייתי בעבודה.
ביום הראשון הייתי חולה והשניים האחרים החלטתי להמשיך את המחלה.
הדבר היחיד שעניין אותי זה הוא.
קשה לי לשמור את זה בבטן, אז אני שופכת כאן.
זה לא שאני לא אוהבת את בעלי, אני אוהבת אותו מאוד ולא יודעת איך לחיות בלעדיו יותר.
אבל הוא לא יוצא לי מהראש.
בא לי לצרוח, לבכות ולבעוט בכל העולם ובאישתו במיוחד.
חזרתי היום, ניסיתי להציץ אליו למשרד, זה היה קשה בלי שישימו לב, ויתרתי.
בדרך כלל הוא מוצא תירוץ לבוא למשרד שלי וכדרך אגב להגיד בוקר טוב בחיוך שובה לב, היום כלום.
במקרה במהלך היום נתקלתי בו במזדרון, שלח לי "היי" וזהו. כל היום.
בסוף היום, כבר לא נשאר אף אחד במחלקה, ואני צריכה להשלים את כל העבודה שלא עשו בשבילי כל תחילת השבוע, לפני שהלך הביתה, עם המפתחות ביד, הוא בא לבקר אותי.
שאל אם הכל בסדר ושהוא דאג וחשב שקרה לי משהו. פה נגמר הקטע הרגשני.
התחלנו לדבר על אופנועים ומכוניות, לא הפסקנו לדבר על אופנועים ומכוניות. במשך שעה שלמה.
חיפשתי כמה דגמים חדשים באינטרנט, היתה לו סיבה להתקרב קצת.
כל הזדמנות, כל סיגריה ביחד, הוא מוצא סיבה לגעת בי "קלות", ביד, או להיתקל בי.
הייתי במקום זמני, נדדתי בין משרד למשרד עד שמישהי חזרה מחופשת לידה. בסוף נחתתי במקום הפנוי שהיה במשרד שלו. רק שלו.
התחברנו, צחקנו, סיפרנו דברים אישיים, התחיל להיות לנו אכפת.
עכשיו כולנו עברנו קומה, הוא שוב קיבל משרד משלו. אני בצד השני של המזדרון.
מה הולך פה?
אני רוצה להיות חזקה ולא ליפול.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
chichayo