האף שלה תמיד מורם למעלה בגישה של התנשאות. אולי זה מה שמרתיע את כולם, ההתחכמות, המבט היודע-כל, הטון המתחנף שנוזל ממרירות.
העצב שלה תמיד נשקף לחברה באנוכיות, כאילו זו אשמת כל העולם. היא עסוקה בעצמה כל כך שהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליה בעולם נהיים שניים לאנשים שלא רוצים כלל בחברתה. 
היא רוצה למעלה היא רוצה הכי טוב, אבל אין ואי אפשר ואולי גם נגמר ולא מגיע לה בעצם הכי טוב, אז היא בוכה וצועקת כמו ילדה קטנה, אפילו שהיא ילדה גדולה, רק בשביל שיהיה לה.  

היא נהיית זרה, ואולי בעצם תמיד הייתה זרה. היא לא חושפת שיניים, היא מתאפקת, כמו בן אדם מתורבת, אולי מתורבת מידי. אפילו אולי לא בן אדם, מכונה קרת לב, חסרת רגישות, שמנתחת כל נתון ולא נותנת לשום דבר לנוח בשקט.
אז כשהיא נשארת לבד בחושך, הולכת לה לבד, מהעבודה הביתה, למה היא מופתעת כל כך שאף אחד לא נמצא בצד השני של הטלפון?