יומנה של אן שירלי מריאן

יומני היקר שלום.

כידוע לך מדי פעם אני חוטפת התקף דכאון ואני לא נוגעת בך או בעצמי במשך זמן מה..

הפעם היה לי מחזור כתיבתי.. אה.. מחסום כתיבתי. כן, וגם מחזור. אבל זה בלי שום קשר. כל אחת יודעת שמחזור תקין זה מחזור שבא אחת לכמה חודשים.

לפחות היה לי שקט מהמחזור עד אתמול באמצע הלילה... טוב. לא משנה זה סיפור ליום אחר..

בכל מקרה, הכל התחיל לפני שבוע בחודש שעבר שהיה אתמול.. 

הגענו לכיתה ב8 בלילה לשעת חינוך עם המחנך שלנו מר שמלו. 

"אתם סתומים! כיתה של מפגרים! אתם לא תדעו להכניס מחט לתחת!" צעק מר שמלו.

"איך אתם רוצים לחיות בנחת בין העצים, כשאתם לא יודעים פיוט ושירה מה היא? קצת דרך ארץ, תרבות. חוכמה ושן בינה!

רחל אימנו המשוררת, שייקספיר, חיים נחמן בית ספר ביאליק, זהבה ושלושת הדובים! אתם צריכים ללמוד שירה אחרת לא תקבלו מחזור! אה.. תעודת בגרות!" הוסיף וצעק בצעקות מר שמלו (בדרך כלל כשצועקים, אז צועקים, לא מדברים בשקט.. היגיון..)

הגיע אלינו מר ג'פרסון ביחד עם מקדחה, לא הבנו בשביל מה הוא הביא אותה אך מאוחר יותר אסביר... מר ג'פרסון היה חתיך. הוא היה מלמד אותנו תולדות היסטוריה של מדינות כמו על השושלות של סין למשל. אם כבר מדברים על שולשלות אני מרגישה שהיני חווה קלקול קיבה תוך ריחמי ועליי לשלשל בקרוב... מר ג'פרסון גם לימד אותנו שירה. שירה ספרותית, שירה מינית, שירה איכותית. הוא לעיתים גם היה עושה לנו סנדאת איפור ומלמד אותנו איך לאפר את הפות. בכל מקרה הקטע החשוב כאן הוא שבתחילת השיעור שהתקיים הלכה למעשה היום הוא לימד אותנו על שירת הבהאקטי של הודו כתחילה. שירת הבהאקטי היא שירה אשר גורמת לפות שלנו להיות דבק באלי המין והפין. עצם ההשתוקקות של הפות שלי אל פינו של מישהו מתבטאת דרך השירה. אלליי, מתי כבר אזכה לפין? אני מתה כבר שמישהו יכניס את חקתו אל חיקי וילמד אותי מצוות עם מוטות ומופתים. לאחר שירת הבהקטי שהיא כמיהה וכניעה אל אלי הפין מצד הפות הוא לימד אותנו שירה מסוג שונה. מסוג רציני יותר...

"פואמות אהבה קלסיקות. בסגנון הישן של "ורדים אדומים". אמר מר גפ'רסון עם חיוך על פניו. הוא סידר את שערו הבלונד השופע לצד ימין.

סידר את משקפיו, וגירד את זקנו המסוקס.

"עליכם לכתוב שיר פואמה קצר ולהקריא אותו מחר בכיתה. ומי שיהיה או תהיה לו או לה את הפואמה הכי יפה ופיוטית תזכה או יזכה בערב מין איתי." אמר מר גפרסון בחיוך רחב וסקסי תוך כדי שהוא תוחב ידו אל תוך המכנסיים ומזיז את היד מעלה ומטה.

כל הבנים והבנות השפריצו מרוב אושר למשמע אוזניהם. ובמיוחד אני! אני אכתוב את השיר הכי יפה עלי אדמות ואזכה בבולבולו של מר ג'פרסון היקר! אין כמו לאבד את הבתולים עם גבר חתיך בעל ניסיון מיני רב ונרחב שיקרע לי את המנוש ויחורר אותי כמו שמחוררים דפים ושמים בקלסר שבתקופה שלנו עוד לא המציאו. 

קמתי מכסאי ורצתי ישר הביתה בדילוגים וקפיצות (בעיקר בגלל הגזים שהיו לי ממנת קלקול הקיבה של מרילה מבעוד מועד.. אבל גם בגלל התרגשות ואושר) נתתי למרילה סתירת לחי בריאה וביקשתי שלא תפריע לי בחדר ויש לי שיעורי פיוט.

"סוף סוף מלמדים אתכם משהו חשוב בבית ספר! לא מין וסקס כל היום!" אמרה מרילה והלכה לקפוץ במקפצה ברחוב.

נעלתי את עצמי בחדר ועברתי על כל סוגי השירה והפיוטים שיש. והגיתי פיוט. לא יכולתי לחכות כל הלילה עד שיגיע הבוקר ולהגיע לשיעור ולשיר את הפיוט שלי מול הכיתה ומר ג'פרסון. כבר יכולתי לדמיין את בולבולו מצחצח את שיניי בבוקר. ^____^

היום הגדול הגיע! השיעור של מר ג'פרסון, כולם באו במיטב מחצלותיהם לכיתה. בחליפת היום הולדת שלהם. כולם באו ערומים. ורק אני לבשתי סמרטוטים כי מרילה התעקשה שצריך להיות תמיד צנועים ולבושים.. אז היא שמה לי סמרטוט רצפה שיסתיר את פותי וסקוצ'ים לניקוי כלים על ציציי הצמוקים כמו צימוקים. מר ג'פרסון עמד במרכז הכיתה ועמד לו. הוא תחת ידו אל מכנסיו והזיז את היד מעלה ומטה. 

"קדימו תלמידים. הקריאו את הפיוטים שלכם ושהטוב ביותר יזכה! או תזכה! " קרא מר ג'פרסון. והתחרות התחילה!

ראשונה הייתה רובי גיליס. היא הקריאה את שירה:

"גופך ערום כביום היוולדו יפה וצחיח למראה האביב
למראה הציפורים ופחיות ברחוב, פותי יבש ומשתוקק לתרשיש" 

כולם מחאו כפיים. אבל קיוו שהיא תמות בהקדם.

השני היה אויבי היקר והאהוב גילברט. שירו היה:

"כלניות אדומות, סיגליות כחולות.

לי יש פין, ולך יש פות"

כולם מחאו כף. גילברט יודע להשתמש בלשון שלו.

"פותחת סוגרת ולא מגמרת, אוכלת בתחת ולא מתקלחת" זה היה עוד אחד מבין השירים הרבו שהשתתפו בתחרות.

ועכשיו אני עליתי לבמה במלוא הדרי. והקראתי את שירי:

" רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה,

האם כל חיי אשאר בתולה?

קן לציפור בן העצים, אני משתוקקת לחפון ביצים.

לכולם בעולם יש בן לוויה. זכר ונקבה. כל מין מצא את מינו, כל סיר מצא את מכסו,

אך פותי כמכסי נשאר ערום, אני עומדת בודדה, אדומה, רטובה עם זקפה.

רוצה להרגיש את טעם האהבה, וכמו דנה אינטרנשיול להיות דיווה.

סיפורי עצוב אך את אף אחד לא מעניין, פותי אדום וגופי אינו שלם."

כשסיימתי להקריא את השיר.. אין עין אחת שנשארה יבשה. כולם דמעו והזדהו עם שירי. קיבלתי שלל חיבוקים מחבריי לספסל הלימודים. הרגשתי לרגע קט מקובלת ואהובה. מר ג'פרסון כבר אמר שאני צריכה לזכות.

הוא כבר בא להכריז עליי כזוכה!! אני לא מאמינה!! אני כל כך שמחה!

עד ש....

...

דיאנה נכנסה לכיתה.. עלתה לבמה. קרעה שמלתה. נשכבה על הרצפה, פשקה רגלים והוציאה מהפות שלה עט.

כולם נשארו המומים.

"מה?! חשבתי שזה הכוונה בשיעור פיוט.. להוציא דברים מהפות..." אמרה דיאנה בתמימות.

מר ג'פרסון כל כך התלהב מהיצירתיות של דיאנה והכריז עליה מיד כזוכה! הוא הדביק לה קונדום על המצח, תפס בידה ושניהם הלכו יד ביד אל עבר חדר המיטות שיש לנו בבית ספר אל עבר השקיעה.

אני לא מאמינה! שוב פעם דיאנה גנבה לי הזדמנות לקבל בולבול!! אני לא מאמינה עלייה! 

אם היא הבינה ששיעורי פיוט זה דברים שמוציאים מהפות... אז מזל שהיא הבריזה משעורי שושלת. היא עוד הייתה משושלת לנו על כל השולחנות! 

דיאנה הזאת, כזאת פוסטמה!!! אבל מה? יש לה גוף סוף הדרך....

ומאז אותו יום הייתי בדכאון פותי ותוך רחמי עד היום.

נתראה בפעם הבאה שאחליט לכתוב. 

שיהיה לך יום מקסים יומני.

שלך ושלך לנצח. 

אן שירלי מריאן יש לה קטן. :(