 כינוי:
בת: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
טסט(ים).
אתמול עברתי בטסט שני.
אז קודם אני אספר על עצמי שאני אדם רגוע. אנשים אחרי מגדירים אותי כ"אדישה", אפילו. חרדת מבחנים זה לא הקטע שלי, בקיצור.
הטסט הראשון:
הטסט הראשון שלי היה בשלוש ורבע אחר הצהריים, בבאר שבע, אחרי שיעור נהיגה בו נהגתי יופי טופי, כיאה לשיעור 44. אפילו החתול המאוד מת שנראה ששייך לזוג הזקנים החביבים שבאותו רגע הרימו אותו מהכביש בעזרת את, לא הניע אותי ממחשבות חיוביות ונהיגה נכונה. אבל אז הבוחן איחר קצת ופתאום הייתי הכי לחוצה שאי פעם זכור לי שהייתי. והלחץ המשיך להבנות. אז הוא הגיע, משהו כמו חמש דקות איחור, ולמרות שלא באמת נראה כל כך מאיים, נגיד והייתי פוגשת אותו ברחוב, הוא נראה בדיוק הטיפוס שיכשיל אותי. גם דיבר כאחד כזה.
התחלנו את הטסט, "בצומת הקרובה נפנה ימינה," הוא כמעט ולחש ברוגע נוראי. אז אותתי, נהגתי מאוד ישר, אפילו שהידיים שלי רעדו, ונעצרתי לבחון את הצומת לפני הפנייה. הכל הלך טוב. ואז פניתי. בדיוק באותו רגע המכונית הכחולה שסימלה את סוף זרם התנועה, את החופש לפנות בצומת עמוסה זו, נעמדה ממש בדרכי. הדבר הנכון הוא לבצע פנייה רחבה, מה שעשיתי, אבל העניין בפנייה רחבה מהצפוי בצומת עמוסה- זה צריך להיות החלטי. אני הייתי לחוצה ולקח לי יותר מדי זמן, הנתיב כבר לא היה פנוי, הבוחן נגע בהגה ובבלמים.
בעצם זה הסוף, אבל הוא לא אמר להפסיק, אז המשכתי. החלטתי שאנהג מושלם ביתר הטסט, כמו בשיעור שלפני, ואולי יעביר אותי באיזה חסד שהוא. הרי יש לי חברה שפגעה בכלב בזמן הטסט, ובכל זאת עברה. אז התכוננתי לעקיפה. הכל טוב ויפה, כבר אין תנועה, אני מתחילה לסובב את ההגה שמאלה, והבחור מולי, במכונית הכחולה, ממשיך בדרכו. עקיפה - DENIED. אוקי, המשכנו לרמזור הראשון, השני, הגענו לכיכר, הכל עבר טוב ויפה. ואופס, עוד מכונית עומדת לה. אני נחושה. הפעם העקיפה תלך חלק. אז לא. בדיוק כמו קודם. רק שעכשיו, כתוספת לעלבון, אני פתאום קולטת שלסוליית הכפכף שלי דבוק בנחישות מסטיק. ממשיכים עם הטסט, חוץ מאכזבה מעקיפות שלא זכו למימוש, והתחושה שבעצם נכשלתי בדקה הראשונה, בסה"כ מאז אותה דקה הרי שנהגתי בסדר גמור. עברנו כבר מה, רבע שעה? שלושת-רבעי טסט. הופס. עוד מכונית עצרה לה. ובכל זאת, אולי אוכל להוכיח את כישורי העקיפה שלי. ו... לא. המכונית המשיכה, שוב, בדיוק כשהתחלתי לסובב את ההגה. התסכול זורם לו, אני ממשיכה אחרי אותה מכונית, ואז נעצרת, כי ככה ראה לנכון זה שנוהג בה. שוב. כמובן שפעם נוספת נמנעה ממני עקיפה. עכשיו אני נוסעת אחריו, הוא מאותת ימינה ואני קולטת כיכר ממש לא באופק. כל הבלאגן הסיח את דעתי. הבוחן אומר, "בכיכר נפנה ימינה," ואני לחוצה, יש שני נתיבים, אחד של פנייה ימינה ואחד של כניסה לכיכר. אז אותתי שמאלה, נפטרתי מהמכונית לפני, רגע של שמחה, לפני שקלטתי שהוא אמר ימינה. כלומר לא להכנס לכיכר, טפשה. אז התנצלתי ופניתי, כמו מטומטמת, עם הכיכר. וזהו פחות או יותר. שום חנייה ברוורס, שום כלום, אח"כ נודע לי שמה שהכשיל אותי אכן היה אותה דקה ראשונה.
הטסט השני:
הטסט השני היה אתמול בשבע ועשרה בבוקר. הפעם השיעור שלפני לא הלך עד כדי כך חלק. הראש שלי היה בטסט הקרוב, בטסט הקודם ובשעות השינה המועטות להן זכיתי. אז נצמדתי פעם, פעמיים לימין. הרגל מגונה. אני לא יכולה שלא לדמיין את המראות שלי ושל זה שחולף על פני "נותנות כיף". בסה"כ בסדר. שוב מחכים לבוחן, עוברות להן מחשבות על זה שלא ממש הולכת להיות לי עוד הזדמנות, מה עם הגיוס ביום רביעי, אבל הנה אני, לא לחוצה כמעט בכלל. מגיע הבוחן. אותו בוחן, כמובן. יש לו את אותו המראה, אותה הלחישה הפסיכוטית-משהו של הכיוונים, אבל אני לא לחוצה ("אדישה", אפילו.). מכאן ועד סוף הטסט- smooth sailing, מה שנקרא. חוויה מתקנת.
וזהו. עברתי. הכל טוב ויפה.
אני שמחה. הגיוס ביום רביעי ועשיתי כל מה שרציתי לעשות לפניו. היה טיול בחו"ל, היו עבודות, הייתה תספורת, יש רשיון ובדיוק הספיק להמאס עליי כל החופש, סה"כ נראה לי שבא בטוב לחזור לשגרה.
ביי ביי.
(:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
