יש כמה סוגים של אנשים בעולם
יש את האנשים שמטורפים על הקיץ, על האווירה, על הים, האין ספור מסיבות, יציאות ליליות כשעדיין נעים בחוץ וכמובן פירות קיץ 
יש את אלו שאוהבים את החורף,מחכים כל השנה רק לרגע שבו יתחילו הטיפות לנזול על גבי החלון,להיכנס לתוך מיטה חמה מכורבלים בפוך יחד עם סרט טוב ברקע או בשיחה עם אדם יקר לליבם באיזה בית קפה עם שתיה חמה לבושים בכפפות חמות מעיל וטרנינג נוח 
אני אוהבת את עונות המעבר. עד לאחרונה היתי מעריצה שרופה של החורף שרק חיכתה שהדצמבר יתחיל, אבל לאחר מחשבה די מעמיקה על האנשים שהחורף נופל להם על הכתפיים וממוטט אותם נפשית ופיזית. אותם האנשים שאין באפשרותם להיות בסביבה בטוחה הרחק מהטבע הפרוע, האנשים שהגגות והחלונות שלהם לא אטומים היטב וכל הקור נכנס פנימה,אנשים שאין בבעלותם מזגן\תנור,שמיכות וביגוד חם או במקרה הכי גרוע אנשים שאין להם קורת גג מעליהם. אותם האנשים השקופים שאנחנו עוברים על ידם ברחוב,האנשים שמושיטים יד לעזרה וברוב המקרים נעלמים מעיני החברה. האנשים הבאמת מסכנים, אלה שגלגל החיים הביא אותם למצב הזה, לא נרקומנים שפעם יכלו להגיד לסם לא או עבריינים שנשארו מאחור בלי עזרה מהאנשים הקרובים אליהם, אלא אותם האנשים שכולם הפנו להם גב ונתנו להם להירקב ברחוב,בגשם,כשקר ואין להם פינה חמה להסתתר בה ולתת לנפש טיפת מנוחה.
מעציב אותי גם לחשוב על החיות רחוב בחורף,שלא מוצאים מסתור חמים או יד אדם מלטפת,שנאבקים על פיסת המזון האחרונה בפח הזבל.
כל הדברים מהסוג הזה גורם לי לרצות לבכות,להיכנס לדיכאון זמני מהידיעה שאני לא יכולה לבדי להציל את כל אותם הנזקקים עד לאחרון מהם בכל העולם.
כל החשיבה הזאת עוררה בי חשק לכתוב על משהו שכן עושה לי טוב על הלב,הרגעים הקטנים והמלאי קסם האלה בעיניי שלפעמים הם חולפים בלי שנשים לב עליהם.
היום שלי התחיל בציפיות גבוהות לעיסוק ועשיה מרובה,ולאט לאט כל התוכניות שלי דעכו ונעלמו. מה שהותיר אחריו כעס ועצב בתוכי, וגרם לי לכעוס על עצמי ועל כולם ועל כל העולם ואחותו. גרם לי לבכות ולתהות בשביל מה אני מתאמצת בכלל, למה לעבוד כל כך קשה כשאחרים יכולים להשיג את מה שאני עובדת כל כך קשה עליו רק בהנפת אצבע קלה, למה אני מתאמצת פי 4 משאר האנשים בגילי, ואיך זה שקרה שבגיל 18 אני נמצאת לבד בעולם בלי עזרה של אף אחד.
אחרי שעתיים של בכי ופנים נפוחות, ברגע אחד קמתי מהמיטה התאפרתי ויצאתי החוצה. לא ידעתי לאן ומה אני יעשה בחוץ אבל העיקר שלא בדיכאון והבדידות שבדירה.
אחרי כמה דקות של הליכה החלטתי שאני הולכת לקנות לעצמי כמה סוודרים לחורף כי כבר קר בחוץ,שברתי את החסכונות והחלטתי שמותר לי ומגיע לי לפחות 3 סוודרים חמים. שיתפוצץ העולם.
זה נגמר בקצת יותר מכמה סוודרים 
אבל לפחות הראש התנקה טיפה מכל הבלגן.
דברים והתחרשויות התגלגלו והגעתי למצב שבו אני חייבת לתעד את הרגע, הרגע שבו הרגשתי שמחה ואושר מבעצם לא כל כך הרבה. וכשקלטתי שאני יודעת שכרגע טוב לי, רציתי לכתוב לעצמי תזכורת בבלוג הזה פה, לימים גרועים יותר. שבהם אני עוד פעם ירגיש נורא ובסופו של דבר זה יתהפך.
אז כרגע אני אחרי מקלחת חמה,עם פיג'מה שאני כל כך אוהבת, מזגן מחמם ברקע,גרביים פרוותיות עבות ונעימות. הותרתי מאחוריי כיור נקי ברוך השם בלי ערימת כלים לראשונה,דירה מסודרת עם ארון מסודר (לראשונה מזה חודשים רבים),אני יושבת מול השולחן מחשב עם צלחת מרק חמה שהכנתי ( וזה המרק הראשון בחיי שהכנתי, בלי שום מתכון סתם כל מני ניחושים מהראש ויצא ממש טעים באופן מפתיע ) תזכורת לעצמי רכיבים של המרק- כרובית קישוא סלרי בצל גזר שום תפוח אדמה ושעועית ירוקה. ) רואה את עונה 10 של אנטומיה של גריי וסוף סוף מוציאה אנחת רווחה.
אולי לכמה אנשים שיצא להם להציץ בפוסט הזה יראה מוזר מה היא כל כך עפה ממרק פיג'מה וסדרה בינונית (לדעתי היא מדהימה), אבל את האמת אני שמחה בחלקי, זה קורה לעתים מאוד מאוד נדירות, רוב הימים אני סתם קנאית עצבנית וקמצנית, אבל לראשונה אני מבינה שיש אנשים שיש להם הכל וכל מה שיכול לשמח אותם זה אירועים מאוד גדולים ונדירים. אצלי, במקרה , זו צלחת מרק ופיג'מה 
כינוי:
Self Destruct
בבלוג זה
בכל הבלוגים
