Disasterology

לא הרבה יודעים מה זה להיות שמנה

להרגיש שמנה

כל יום ורגע מחייך

זה למדוד ולהוריד עשרות בגדים כדי ששום דבר לא יציץ ויבלוט רק שיראה שטוח , אפילו שאת סתם בבית לבד

לצלם מאה תמונות ולמחוק כי אף אחת לא נראת לך בסדר במיוחד במיוחד כשמדובר על תמונה שאותך מצלמים 

כל סנטימטר בגוף שלך שגוי , הידיים עבות מדיי הרגליים גדולות מדיי הבטן לא שטוחה העצמות לא בולטות , שום דבר לא בסדר.

זה לתייג אנשים בראש לפי ''שמנה יותר ממני או רזה יותר ממני ''

תמיד להסתכל בסביבה לראות שאת לא ''השמנה בחבורה''

לבטל פגישות עם חברים\אנשים ולא ללכת לאירועים כי את לא מצליחה למצוא משהו ללבוש שאת באמת אוהבת על הגוף שלך 

זה ללכת לחנויות בגדים ולהיות מתוסכלת .. אז מה שאת מידה 36 ויש את זה בכל מקום כמעט , עלייך זה לא יפה . נקודה .

כל סוף יום להסתכל במראה ולהגיד '' זהו , מחר את צמה , ממחר דיאטה '' ולשנוא את עצמך על כל ביס שאת לוקחת

כשאת לא לבד זה כלכך מציק לך , את מסיחה את דעתך בדיבורים ואנשים

ובלילות זה מתפרץ , הבדידות עוטפת אותך באשליה של איסורים ושנאה

את מאבדת את החשק לתקשר עם אנשים והעולם בחוץ

רק שיגמר , שתפסיקי להרגיש ככה או שתסיימי עם הכל ותעברי הלאה לעולם הבא 

אולי שם יהיה טוב יותר , אולי .

אחח.. השעות האלה של הלילה בהן הכל עולה 

בהן את לבד והרוב כבר ישנים חוץ מהשדים שבתוכך שמתים לפרוץ

המחשבות האלה כל הזמן 

כל הזמן רודפות אותי 

נתחיל באיך שאני נראת

המשקל שלי בעיקר ..

זה היה הדבר שהטריד אותי במשך כל חיי

זה התחיל סביבות הגיךל 6 כשהתחלתי להשמין 

היתי חוטפת צעקות מאמא על זה שאני ילדה יפה ואני הורסת את עצמי

ועם השנים זה פשוט החמיר 

המשפחה כולם אמרו תמיד את אותו המשפט

''נו , מתי דיאטה ? ''

תמיד דחפו אותי לרזות 

אמא תמיד דחפה אותי ללכת לחוגים שכוללים פעילות ספורטיבית שאולי ככה אני ירזה 

אבל זה היה נגמר בנושא התשלומים , הכל טוב ויפה עד שהחוג המסוים הזה עולה סביבות 400 שקל לחודש שאמא לא יכלה להרשות לעצמה

למה הם מצפים ? משאירים מגיל 6 ילדה לבד בבית מ5 בבוקר עד 8 בערב 

ללא אוכל מוכן מראש שאני כבר אז למדתי להכין בעצמי

ברור שהרבה יותר קל לחמם איזה שניצל או טוסט או חטיף 

כל שנה כשהיתי גדלה היתי חוטפת צעקות 

על זה שאני משמינה ונהיית מכוערת

בהתעלמות מוחלטת מזה שאני גם גדלה בגובה ובכללי .. זה מה שילדים עושים

זה הגיע למצב שבגיל 12 אמא הכחישה שאני הבת שלה

היא התביישה להראות אותי לאנשים מהעבודה או חברים שלה 

לא הלכה איתי ברחוב ביחד כדי שלא ידעו שאני הבת שלה

למרות שלא היתי עד כדי כך שמנה .. היתי מלאונת אבל לא ממש שמנה שמנה 

תמיד ניסיתי לעשות דיאטות כושלות .. מגיל 7 בערך

אבל אף פעם לא הרגשתי רע עם עצמי 

תמיד היתי מסתכלת במראה , היתי יודעת לחסרונות ולפאקים שלי אבל זה לא כלכך הפריע לי סך הכל

עד לפני שנתיים.. כשהתחלתי פתאום לרדת במשקל

עברתי לפנימיה , והאוכל שם היה כלכך שונה ממה שהיה לי בבית

הכל בצקים ופחמימות בצורה מוגזמת כדי שהילדים ירגישו תחושת שובע וזה ישמין אותם פחות או יותר 

ובימים הראשונים כשעוד נכנסתי לפנימיה אמרו לי שכל מי שנכנס לכאן משמין.. אין אחד שלא השמין פשוט אין

וזה הדבר שהכי הלחיץ אותי 

האוכל לא היה לי טעים ופשוט הפסקתי לאכול

צמתי כל היום עד הערב 

היתי מדלגת על ארוחות

זורקת אוכל בחשאי 

ומתקיימת על דברים מוכנים כמו מנות חמות או ימים שבהם יש טוסט או פיצה דברים שהם אוכל מהיר כזה 

וככה ירדתי 20 קילו בשנה וקצת .. 

הבריאות שלי התדרדרה והתחלתי לחלות

והביטחון העצמי שלי ? עמוק בפח 

פתאום אני מסתכלת במראה והכל מציק לי

פשוט הכל

אני מתביישת ללכת בגופיות ומכנסיים קצרים

אפילו שישלי גוף ממש בסדר עכשיו 

עוד 10 קילו בערך ואני תת משקל

אבל זה לא מעניין אותי

אני מתביישת לרוץ ברחוב או אפילו במגרש לבד .. רק שלא יראו אותי אחרים ויגידו ''השמנה הזאת מנסה לרזות ? ''

אני פוחדת מה אנשים חושבים עליי , וכל אחד שמעיר לי שעליתי קילו פה או שם גורר דיכאון וצום לא פעם

אין לי ביטחון עצמי או שום סוג של הערכה עצמית

במשך כל החופש הגדול פחדתי ללכת לחפש עבודה רק כי אני מתביישת לדבר עם אנשים אחרים

משהו שבחיים לא קרה לי 

תמיד היה לי ביטחון והיתי הבן אדם הכי חברותי ומצחיק שיש בסביבה

ופתאום אני מתנתקת מכל האנשים שהכרתי ומשאירה לעצמי מעגל של אנשים שאני חייבת להיות איתם בקשר וזהו

וזה קשה .. 

אני רוצה את הביטחון שלי חזרה

אני רוצה לאהוב את עצמי 

אני רוצה להיות רזה 

שכולן יסתכלו ויקנאו

ולא יעיפו מבט על כל כרס קטנה שבולטת פה ושם

שיתעסקו בשלהן ויעזבו אותי 

שכולם יעזבו אותי ..