אותי אף אחד לא מעיר בבוקר.אני קמה לבד.
יש לי מה שנקרא- ״שעון ביולוגי״.
לא. לא זה זה של הפוריות, ( אם כי הוא עדיין מתקתק, תודה ששאלתם..)
אלא זה שגורם לך לקום בלי שאף אחד ינער אותך.
פשוט לפקוח את העיניים לעוד יום חדש. או לילה. או צהריים.
כי השעון הפנימי שלי,איך לומר,
סובל מהפרעה קטנה אחת-
הוא לא ממש מכוון...
פעם,
לפני שהיה הדכאון, הייתי מתעוררת מיד מכל בכי של הילדות וקמה אוטומטית
בשש בבוקר.
זה לא הפריע לי לתת לאקס בעיטה שהוא יקום אליהן בלילה לתת את
המוצץ,ולא הפריע לי להמרח איתן בהכנות למעון עד תשע,
( שמעתם על מטפלת שמתרגזת
שהפעוטה מאחרת באופן קבוע? אני כן...) אבל קמתי בדיוק בזמן.
כמו שעון.
אחר כך, כשהתחיל הדכאון, לא הצלחתי להרים את הראש מהמיטה.
הכל היה נראה כמו לילה אחד ארוך ושחור שחור שחור.
(טוב.ככה זה שהתריסים סגורים כל הזמן...)
כשהתאשפזתי,
לקח לי זמן לי להתאפס מחדש.
עד שהבנתי בכלל איפה אני נמצאת והשלמתי עם
העובדה שאני לא אצליח להרוג את עצמי גם כשכולם ישנים, לקח לי המון זמן.
הרבה ארוחות בוקר שהגישו בשמונה ורבע או וחצי הפסדתי, אבל לא את הכדורים.
זה לא נותנים לך לפספס.
במחלקה
שאני הייתי, שמיועדת לשהייה לזמן קצר (שכחו מבית חולים רגיל, זמן שהיה
קצר= שלושה חודשים,לפעמים יותר)
נתנו לכל אחד לקום בזמן שלו, אבל הוא היה
צריך לקחת בחשבון שהוא מפספס מקלחת וארוחת בוקר.
אבל כדורים לעולם לא. אתה
תמיד תקבל.
במחלקות הכרוניות- שם אנשים ממש ״גרים״,יש סדר יום יותר קפדני.
נועלים את החדרים בשבע בבוקר,וסדר היום מובנה לחלוטין.
כמובן שכל אחד לפי יכולתיו,אבל תשכחו מלישון עד תשע ולפספס ריפוי בעיסוק.
לא בבית ספרנו.
יופי.
עכשיו אתם יכולים למחוק את הפרצוף המזועזע.
מקלחות יש אחרי הצהריים.
ומי שפספס אוכל ועדיין רעב-
תמיד מוציאים מנות, ויש
תמיד לחם, מרגרינה, ריבה וביצה קשה.
( בכל זאת, משרד הבריאות...ליצמן
וביבי -זה הכתובת, למי שמזועזע מכמות שומן הטראנס במשפט הנ״ל).
האחים והאחיות מעירים בבוקר. לא פעם ולא פעמיים.
והיי,האחות במחלקת יולדות, בבית החולים "הרגיל",שהעירה אותי בחמש (!) לפנות בוקר, אחרי לידה של שמונה שעות למדידת חום שגרתית
הייתה הרבה יותר קרובה למוות מאשר האחיות שהעירו אותי במחלקה לתרופות אחרי לילה בלי שינה.
הכל עניין של פרופורציות, ואיך שאתה תופס את איפה שאתה נמצא.
אבל בכל זאת,
מי שהנפש שלו לא ממש בקו ישיר עם המציאות,שלא יצפו ממנו לשעות שינה סטנדרטיות.
ונחזור לבקרים שלי-
אני כרגע מאוזנת על קוקטיל תרופות מעולה. ( יאמי. רק לא מומלץ עם אלכוהול:))
ואמורה להתעורר, בעזרת השעון הביולוגי הפנימי שלי שסודר מחדש בעזרת הכדורים,כל בוקר בשעה קבועה כרגיל משחר ילדותי.
אבל בואנ׳ה, העולם אחרי אשפוז-
פשוט מרתק!
כמה דברים קרו פה כשהייתי עסוקה בלנסות למות, לא להאמין...
אני צוללת למיטה באחת עשרה,
ומוצאת את עצמי גולשת וקוראת מחקרים רפואיים על המוח עד חמש לפנות בוקר.
נרדמת,
ונכון...
מתעוררת מהבכי של הילד של השכנים,רק שאין במי לבעוט שיקום אליו.
כל הבעסה.
אבל אני לא מוותרת על הקפה של הבוקר וארוחת הבוקר הקטנה שמכילה גם את הכדורים.
( ככה גם יורדים במשקל. קראתי במחקרים, נשבעת!)
ומשם ממשיכה הלאה לסדר היום הלא מובנה שלי.
תענוג.
אז יאללה, עוד מעט שבת.
ננסה לאפס קצת את השעון,למרות שכנראה צריך להחליף בטריות או משהו.
נראה לי נלך הפעם על בטריות נטענות.
וואלה, נראה לי עליתי על סטארט אפ...
שעון ביולוגי עם בטריות נטענות.
מישהו מרים את הכפפה?
שבת של שלום,
did s
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
didi s