הקוקיה

הקדמונת:

והנה אני חוזרת כמה חודשים אחורה, לסיבה שבשבילה התחלתי לכתוב את הבלוג את הזה שהיא בעצם השהות שלי והתובנות שלי,

או אם תרצו- "הרומן שלי" עם המחלקה הפסיכיאטרית, והחשיפה מה באמת קורה שם במקום שהכרתם עד עכשיו

רק דרך "תחקירים" , "חשיפות", ו- הספר הידוע  "קן הקוקיה"...

אז לכל אלה שהצטרפו עכשיו ורוצים לדעת איך הסיפור התחיל,

ולככככלללל המכורים,שאמנם מכירים את הקטע בע"פ אבל שכחו את שורה 12 ואין להם כוח לדפדף אחורה ,

הבאתי את הקטע הראשון (שפותח את הבלוג), ולאחריו את ההמשך, הקטע השני.

תהנו,

ואל תשכחו!

לא אתם המשוגעים של המדינה.

המדינה-

היא זאת שמשוגעת!

____________________________________________________________________________________________

קטע ראשון

הכניסה

אני זוכרת בבירור את יוחנן.יוחנן המשוגע קראנו לו.

הוא היה מסתובב ברחבי העיר על תלת אופן מוזר כזה עליו הרכיב אורגנית, ושר.

שר שירי יומולדת, שירי חגים ושירי עם. אבל אחרי המיצג היפה הזה אליו הייתי מהופנטת בתור ילדה, הוא היה מתחיל לקלל.

ואלו קללות...קללות שבתור ילדה לא יכולתי אפילו לחלום עליהם. קללות שאם הייתי מעלה על דל שפתיי- הסטירה לא הייתה מאחרת לבוא.

אז מה? אתם בטח שואלים את עצמכם, חסרים אנשים שמקללים?

אז זהו. שיוחנן לא היה מקלל רגיל. יוחנן היה מקלל רק את אלו שהיו אומרים לו שלום בנימוס ושואלים מה שלומו.

כן. כן. לכן זכה בפינו הילדים לכינוי "המשוגע".

 תבינו, בעיני ילד מישהו ששר לו שירים ומנגן באמצע הרחוב זה לגטימי, אבל מי שלא עונה יפה לברכת שלום נימוסית, זה כבר באמת מוזר...

אבל מאז גדלתי והמושגים של "נורמלי" ו-"משוגע" הפכו להיות נורמטבים כמו כל יתר האנשים. ולכן, כשמצאתי את עצמי אחרי נסיון התאבדות לא ממש מוצלח במחלקה פסיכאטרית "פתוחה" בצפת הרגשתי כאילו אני בסרט.

ישבתי על המיטה, אחרי פרוצדרת הקבלה ואחרי שאיתן חזר הביתה לילדים, ובהיתי בבחורה הבלונדינית היפה שישבה במיטה שמולי.

"אז מה...", היא ניסתה לקשור שיחה. "את מפחדת להיות פה? גם אני פחדתי בהתחלה. אבל אל תדאגי, זה לא כמו בסרטים. מתרגלים.

יש אוכל טוב. יש מיטה לישון בה. ואפילו באים לבקר אותך. יהיה בסדר. אני יעזור לך. נשמה."

נחנקתי. מיטה לישון בה. אוכל טוב. באים לבקר אותך...

 איפה היא חיה? אין לה בית? אין לה חיים? מי רואה כאלו דברים טובים במחלקה פסיכיאטרית?!  מה קורה פה?!

"מה קרה לך?", שאלתי בנסיון לברר מה קורה סביבי. "למה את פה?"

"אה, אני חולה במאניה דיפרסיה", היא התחילה לצחוק. "אבל אני עכשיו יחסית מאוזנת. רק "היפומאניה". לא ישנה בלילה, לא אוכלת, לא שותה", היא מחייכת חיוך רחב ואז לוחשת כממתיקה סוד- "ושבוע שעבר, הוצאתי את הטבעת ועכשיו הרופאים מפחדים שאני שוב אכנס להריון. קטעים. אבל נורא. לעומת מה שעשיתי פעם שעבר כשהייתי במאניה זה כלום. תאמיני לי".

לא שאלתי. לא רציתי לדעת. 

רעדו לי הרגליים מרוב שנבהלתי ממה שקורה בתוך המוח והנפש של אדם שמבחוץ נראה כלכך נורמלי....

נמלטתי מהחדר ורצתי לחפש פתח מילוט. נרגעתי לרגע כשראיתי שבין החדרים אין כאלו שעונים על התיאור של חדרים חשופי קירות וחדרי קשירה, ועוד יותר נרגעתי כשראיתי שמבחוץ הכל פסטורלי וירוק ואני יכולה לצאת מהדלת בלי בעיה לדשא.

אבל הגדר. אוי הגדר. מעולם לא הסתדרתי עם מסגרות.

ואז כששמעתי "didi s" נא לגשת לפסיכיאטר, הבטן התחילה להתהפך מחדש.

אני? פסיכיאטר?

התחלתי לצעוד לאט לכוון החדר, מתפללת שכל רגע אתעורר ליד איתן והילדים ואגלה שהכל היה סיוט אחד גדול.

____________________________________________________________________________________________

קטע שני

המחלקה הפתוחה

עברתי במסדרון המטופח במחלקה הפתוחה, ונכנסתי לחדר.

למרות החששות, השיחה הייתה נעימה והפסיכיאטר התגלה כשילוב חביב של פסיכולוג, קאוצ'ר ורופא משפחה סימפטי במיוחד.

לאחר תחקיר קצר ולא מעמיק, הוא הסביר לי את סדר היום במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה ואת הצפיות שלהם ממני.

בגדול, לא היה נשמע מפחיד. במיוחד בשביל מי שהרגע סיימה לעבוד כנציגת שירות לקוחות של חברת סלקום תחת "נועה- תותחית המכירות!", שאחרי המכירה לא זכרה כלום חוץ מהסכום של הבונוס והשאירה אותי להתמודד לבד מול הלקוח.  

סדר היום כלל 3 ארוחות, חלוקת כדורים, ריפוי בעיסוק, חוגים כגון- ספורט, תנועה, יוגה ומנוחה.

ולכל מטופל יש צוות מטפלים שילווה אותו, שכולל פסיכיאטר, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית שאיתם הוא אמור לשוחח בזמן שנקבע מראש.

הדבר היחידי שצרם לי בעיקר בגלל שאני סובלת מפחד ממקומות סגורים, הייתה העובדה שבאחת עשרה ננעלות הדלתות וכולם הולכים לישון.   

קצת נבהלתי מנעילת הדלתות, והבעתי את הסתייגותי, כי הריי מדובר במחלקה פתוחה, אבל כשהוא הבטיח שהבנות יוכלו לבוא לבקר ולשחק בפינת חי ושאוכל לצאת לטייל בתיאום מראש כל מקום שארצה, נרגעתי.

"זה נשמע יותר כמו דיור מוגן לגיל הזהב...", ניחמתי את עצמי ואת איתן בטלפון.

כמה שבועות של נופש וחוגים, ואני אחרי הכל. בריאה ושלמה, חייכנית ועליזה.

למחרת קמתי בבוקר,אכלתי, לקחתי כדורים והתיישבתי עם כולם ב"מעגל הבוקר".מן קבוצה כזאת שבה מדברים על הכל.

ממהות ומטרת החיים ועד צבע הגרביים שלבשת בבוקר, אם זה מה שמטריד אותך.

ואת אלכס זה הטריד. מאוד.

הוא גם כעס,בעיקר בגלל שאם הוא קונה 15 זוגות גרביים, 30 תחתונים וספריי לשיער זה לא אומר שהוא ב"HAYE" (החלק המאני של המאניה דיפרסיה, בו אדם פעיל מאוד ומוציא כסף בלי חשבון.) אלא שהוא רק צריך חדשים, ושלא צריך להעלות לו את מינון הכדורים.

וזהו.זה כל מה שאני זוכרת מדיון שלם של 40 דק'.כי במשך 35 הדקות הבאות, כולם ענו לאלכס שלא שתק, ואני לא הבנתי כלום. זה היה נשמע בעיקר כמו סינית למתחילים.

אחר כך הלכנו לריפוי בעיסוק.

תמיד אהבתי ליצור. במשך שנים זה היה חלק מהתרפיה שלי ואפילו מהלימודים.

אבל התרפיה הכי גדולה שלי, והדבר שהכי אהבתי לעשות באותה תקופה- היה להרוס את מה שעשיתי.

לא חשבתי שזה כל כך נורא עד שהמרפאה בעיסוק ביקשה ממני את האישה המקופלת שפיסלתי, ואני הצבעתי על גוש החימר המעוך ואמרתי- "הנה". 

מאז, הייתה נועה המתלמדת יושבת צמוד אליי "ומשגיחה".

כל יצירה הכי קטנה שעשיתי היא מיד הייתה חוטפת לי מהיד, שניה לפני שאני אהרוס אותה.

 לפעמים הסתכלתי עליה בהלם, תוהה מי מבנינו היא המטפלת ומי המשוגעת.

את חוגי התנועה וכל מה שקשור לזה לא אהבתי בכלל. שנאתי. תיעבתי.

לקפץ,לנתר ולדמיין שאתה עף בשמיים עם עוד 5 אנשים עייפים שחולמים בעיקר על המיטה, מקטרים ורוצים רק לשבת בצד, היה בשבילי נורא. כל הזמן חשבתי מה איתן היה אומר עליי, אם היה רואה אותי רצה בין כסאות ומוציאה קולות מוזרים.

את רוב חוגי התנועה העברתי בתפילה שאין במקום הזה מצלמות נסתרות, ושאולי הם כן יודעים מה שהם אומרים וזה שאני מדמיינת עכשיו שאני רוח באמת יגרום לי לשכוח את הילדות והאונס ולהתחיל הכל מהתחלה.

אבל אחריי שבועיים, כשאתי המנחה אמרה שרואים כמה התקדמתי ואיך עכשיו אני יותר משוחררת, כשכל מה שניסיתי לעשות היה לבעוט בכסא שיעוף לי מהדרך, התייאשתי. מאז את שעות אחר הצהריים הקדשתי לשינה עמוקה, עושה את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, לברוח מהמציאות.

ניסיתי.

באמת שניסיתי להשתלב ולהשתקם.

בשיחות. בטיפולים. בחוגים.

אבל זה לא עזר.

זה פשוט לא הוציא ממני את כל מה שהיה בפנים החוצה. לא הבנתי מה רוצים ממני, ולמה מצפים.

ניסיתי להסביר לפסיכיאטר, לפסיכולוגית ולעובדת סוציאלית שאני לא צריכה את תשומת הלב שלהם (אני ואיתן כבר היינו שנה בטיפול "בחוץ", ביחד ולבד) אלא שאני פשוט קורסת. קורסת מהחיים. לא יכולה יותר. הרצון למות חזק ממני, לא משנה מה הם יגידו או מה הם יעשו.

הגעתי לקצה גבול היכולת. ולא יכולתי להסביר לאף אחד שאני מפחדת.

מפחדת לפגוע בבנות בלי כוונה, מפחדת להרוס לאיתן את החיים, מפחדת מלחיות את כל החיים האלה עד הסוף, ובסוף פשוט לגלות שהכל היה... סתם.חסר משמעות.

כשהייתי בתיכון, הייתה לי חברה שהייתה חותכת את עצמה.

היא הייתה יוצרת על היד דמויות, רושמות שמות וסלוגנים והכל בעזרת סכינים.

כשהייתה מראה לי את זה בגאווה, לא הייתי מבינה אותה בכלל.

היא הייתה אחד האנשים הכי מוכשרים שהכרתי. הכי יפה בעיניי. עם החיים הכי טובים שחשבתי שיכולים להיות לאדם,כי את רוב הילדות שלי ביליתי אצלה בבית כשניסיתי לברוח מהבית שלי. אז פשוט לא הבנתי.

זה לא הסתדר לי עם כל מה ששמעתי בבית,על זה שאנשים רק רוצים שירחמו עליהם... שיסתכלו עליהם....שעושים הכל בשביל "צומי".

אם זה מה שהיא רוצה, אז למה היא מראה רק לי?

מה היא צריכה רק את ה"צומי" שלי? מה זה ייתן לה?

באותו רגע, שבו הכאב הנפשי היה כל כך גדול, ושום דבר גם לא המטפלים, לא הסביבה, לא הכדורים ולא החיים הצליחו להשקיט אותו- מצאתי את עצמי בפעם הראשונה חותכת את עצמי. בדיוק כמוה.ואז גם הבנתי אותה.

כי ככל שהכאב הפיזי התגבר, כך הכאב הנפשי היה נראה מרוחק יותר. נסבל יותר.

המספריים הפכו להיות החברים הכי טובים שלי באותה התקופה.

אבל אז הצוות הרפואי גילה את זה ואחרי כל דבריי התוכחה,

החליטו להעביר אותי למחלקה סגורה בבית החולים בעכו.

"פוגעת בעצמה", הם אמרו. "אובדנית".

בכיתי.

ברור.

והמון.

אבל בעיקר כעסתי על עצמי שהבאתי את עצמי למצב הזה.

הריי יכלתי לחייך, להגיד שהכל בסדר ולהשתחרר הביתה, לאיתן והבנות ומשם הלאה, קדימה-להמשיך בחיים.

אז מה עשיתי? מה רציתי? מה בדיוק הייתה המטרה?

אבל האמת הייתה, שכבר לא היה אכפת לי.

שכבתי במיטה מותשת מהכל,בוהה בקירות ותוהה מה יקרה עכשיו.

ירביצו לי? יקשרו אותי?

יזריקו לי זריקות ואני אהיה זומבי לנצח?

שוב התחלתי לבכות, אבל הפעם מתסכול. למה לא הצלחתי למות? למה??