הקוקיה

"חחח.... נראה את הפרצוף שלך כשתקרא מה שאני אכתוב עלייך בספר שלי... אויש...איך אני שרוצה לראות את זה..."

ככה תמיד חשבתי לעצמי כשמישהו היה מעצבן אותי או מעליב אותי ולא הייתי יכולה לענות לו.

הייתי יושבת ומדמיינת את התיאורים המפורטים והמאשימים, את הפרצוף האומלל ואת הבושה כשהוא היה מבין מה הוא עשה לי ואיך כל העולם יודע עכשיו שהוא זבל. רוע אנושי צרוף.

וואי. זה באמת היה טוב. הייתי יכולה לבלות ככה שעות, בערך אחרי כל דבר הכי קטן שהיה קורה לי.

אגב, בגלל שהתחלתי עם זה בערך בכיתה ג' ואני ממשיכה עם זה עד היום,אז אפשר לומר שסיפור חיי כבר דיי משוכתב.

רק שצריך להוסיף גם כמה דברים טובים שקרו.בשביל האיזון, אתם יודעים...

טוב נו.

כמובן שבמשך השנים, הבנתי שאני לא ממש אוכל לראות את התגובות של אנשים למה שאני כותבת, מה גם שאני צריכה לכתוב את הספר בשביל זה, ועד שאני אכתוב את הספר הם כבר ישכחו מה הם עשו לי במקרה הטוב, או בכלל מי אני במקרה הרע,

אז לקחתי את עצמי בידיים, החלטתי לנצל את הקידמה- ולכתוב באינטרנט.

התחלתי מלכתוב בפורומים.

אויש זה היה ענק!

לכתוב בשם בדוי, ולעצבן את כולם עם דעות מטומטמות שהן ההיפך הגמור מהנושא של הפורום.

כן. ילדותי, אני יודעת.אבל היי! מעולם לא טענתי לבגרות נפשית כלשהי.

הבעיה התחילה שכדיי ליצור דיון ולהצית את העניין, השתמשתי בכמה שמות בדויים וכבר לא זכרתי מי זה מי ומה הוא אמור לענות לו ולמה.

כשהתחילו לדבר על מפגש פורום כבר נלחצתי...

הם חושבים שיש איזה שלושים איש, כשרק 10 מתוכם זה אני לבד...

אז פרשתי.

אח"כ קפצתי שלב, וקיבלתי טור באתר אינטרנט. (בעזרת כמה טריקים שידועים לאנשים כמו שושי ושושה, "שלא נדע מטומאה!!!")

הוא היה יחסית אתר שולי, ואני כבר לא יודעת אם הוא קיים בכלל היום(לפחות לא בשם של אז), אבל עשיתי את זה במשך שנה.

העניין היה שבתור כותב- אסור לך להגיב לתגובות!!

וזה מחרפן...

הייתי יורדת על כל העולם ואישתו (מה אכפת לי, אז עוד לא היו שמים תמונות של הכתבים או איורים מכוערים שכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט) ואנשים היו קוראים, מסכימים או לא, כותבים תגובה ו...- סוף הדיון!

את עשית את שלך, עכשיו תסתמי את הפה...

כמובן שהשתגעתי. מטור לטור נהייתי יותר ויותר קרבית ואפילו פתחתי חזית עם כמה טוקבקיסטים מתקרצצים במיוחד.

אבל אז זה נגמר.

 חוויתי את המשבר העמוק הראשון בחיי, וכל מה שרציתי היה להתכדרר ולא לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

במיוחד לא עם אנשים ששונאים אותי או את הדעות שלי בלי להכיר אותי או את הפרצוף שלי.

ואז...

אז גיליתי את עולם הפורומים והרשת מחדש.

היו שם אנשים שתמכו, שעזרו, שהגיבו, שחיבקו. שהבינו מה שעובר עליי גם בלי לראות אותי, ובלי לשפוט אותי.

ועכשיו אני כותבת בלוג בכדיי לשתף, כדיי שאנשים יכירו את העולם שלי, ובכדיי שאנשים שעברו דברים דומים למה שאני עברתי ידעו שהם לא לבד.

גם אם הם לא מגיבים, או לא קוראים את כל הפוסטים, עצם העובדה שהם יודעים שאפשר לפנות בשעת מצוקה ושיש שם מישהו שיכול לעזור- אני שמחה. כי בשביל זה פתחתי את הבלוג.

"לפעמים יותר כייף להקשיב דרך העיניים", זה הפך להיות המוטו שלי.

אז גם אם תגיבו וגם אם לא-

אני שמחה שנכנסתם!

וכל אלה שאין להם חיים,

ואלה שסתם מגיבים תגובות מרושעות ומכאיבים,

וכל הקרציות שנכנסים לפורומים של תמיכה בשם בדוי רק בשביל לעצבן-

שילכו לכתוב ספר!!

"רק מילה טובה.

או שתיים.

לא יותר מזה."

didi s

ועוד משו קטן-

ממחר אהיה שוב כבולה לאייפון החמוד שלי. מכשיר מתוק. ומתקדם. מאוד. אבל אני מתחילה לחשוד שהיה משו לאפל נגד יצירת קשר עם העולם. יש המון אתרים שאי אפשר לכתוב בהם, וישראבלוג זה אחד מהם.

אז אני מתנצלת מראש אם תגובותיי יתמהמהו בכמה ימים. תדעו שאני עוקבת!

איי... מחיר הקידמה...