בכל פעם שיש את הצפירה ביום הזכרון, אני חושבת עליהם.
על החברים של אבא שלי.
אלה מהאנדרטה, ואלה מהימי "כשירות חיל שיריון", יום בו כל נכי צה"ל נפגשים ביחד להעביר חוויות.
אבל כשאני חושבת על אלה מהאנדרטה אני לא מצליחה לבכות, רק כשאני חושבת על כל השרופים, הקטועים והכסאות הגלגלים העיניים מתחילות לדמוע והבכי פורץ.
כי אני יודעת איך נראים הלילות והחיים שלהם.
כשאבא שלי נפצע במלחמת לבנון, אני עוד לא נולדתי.
הודיעו לאמא שלי שהייתה מטופלת בשלושה ילדים קטנים שהוא "פצוע קל"והיא רצה לביה"ח בשמחה. לא. לא על זה שהוא פצוע. על זה שהוא עדיין חי.
יהיה לה בעל בבית, בניגוד להרבה מחבורתיה באותה תקופה. אבל אמא שלי לא ידעה מה מצפה לה...
היא ידעה מה זה קטוע יד, אבל על פוסט טראומה ו"הלם קרב" היא מעולם לא שמעה.
אבא שלי מאז לא ישן בלילות ופתיל הסבלנות שלו לילדים נהיה קצר. קצר מאוד. הוא לא הצליח לחזור לעבודה שלו למרות שהיה אקדמאי עם תואר ראשון ובדרך לתואר שני. אמא שלי מצאה את עצמה אחריי לידה קשה ועם שלושה ילדים קטנים מתמודדת לבד מול העולם.
כשהיא פנתה למשרד הבטחון, למדינה ששלחה אותו למלחמה לקבל תמיכה, היא גילתה שמלחמת לבנון אמנם נגמרה, אבל עכשיו התחילה מלחמה חדשה. מלחמת ההשרדות שלה מול הבירוקרטיה של משדר הבטחון.
היא רצה ממשרד למשרד. מוועדה לוועדה. מרופא לרופא. מפסיכיאטר לפסיכיאטר. והכל כדיי להוכיח שאבא הוא לא מתחזה ומגיעים לו אחוזי נכות. על תמיכה בשבילה, שיחות או מפגשי תמיכה לא היה מה לדבר. המפגשים היחידים שהיו נגמרו בכזה מפח נפש כשכל הזוגות התגרשו מחוסר תמיכה והכוונה מקצועית, שהיא פשוט יצאה שבורה יותר.
מאז עברו כמה שנים.
נולדו לי עוד אחים ואבא חזר לעבודה וללימודים למרות הכאבים הפיזיים והנפשיים. אבל על "אבא רגיל" לא היה על מה לדבר.
אמא תמיד הייתה הכתובת להכל.
ואז אחי הגדול התגייס לצבא. חיל גאה בצה"ל בן ל"נכה צה"ל" שמגיל צעיר ינק את הערכים של ההגנה על המולדת ובילה את החופשות עם שרופי טנקים ובחשיפת אנדרטאות יחד איתנו. כל המשפחה.
הוא נכנס לשם "מורעל" בדיוק כמו כל החבר"ה.
עד שהוא ראה את הגופות. הריח את הריחות. ראה את השקיות השחורות. את המוות מול העיניים וקרס.
מזל נאחס תקראו לזה? תורשה גרועה? גנים? דור שני ל"הלם קרב"?
אני באמת לא יודעת...
אבל אמא מצאה את עצמה שוב נלחמת מול המשרד השנוא. משרד הבטחון.
טענו שיש לו מחלת נפש למרות שהוא לא היחידי שיצא משם "שרוט". טענו שהוא מתחזה והעבירו אותו שבעת מדורי גיהנום.
מספיק שהוא היה שומע את המילה "וועדה" כדי לא לישון בלילה ולפחד פחד מוות מהשאלות חסרות הרגש שלהם שהעלו לו את הכל מחדש.
אמא דפקה על דלתות. כתבה מכתבים. בכתה. אפילו חשבה לשבות רעב.
עד שהוא הוכר כנכה צה"ל היא הייתה צריכה לשכור עו"ד ולשלם הון תועפות.
כששאלתי אותה למה היא צריכה את הכסף של המדינה, ומה מטרת המלחמה בטחנות הרוח, היא ענתה שהיא פשוט צריכה לדעת שיהיה גוף שידאג לו כשהיא כבר לא תהיה פה. שהוא יהיה במסגרת תומכת עם אנשים כמוהו שמבינים אותו. שאת הכסף יזרקו לפח. אבל אם המלחמה שלה תעזור לעוד חייל אחד לקצר תהליכים, דיינו.
כיום, הוא מוכר כנכה, ונמצא במקום שמיועד לאנשים שעברו חוויות דומות. מעביר את היום עם נכי מלחמות כמו יוה"כ והלומי קרב של המשטרה ומג"ב.
הוא בטוח.
יש לי עוד שלושה אחים, שלא חשבו לרגע שלא להתגייס. המדינה היא שלנו. אין ספק.
שניים כבר שיימו שירות צבאי מלא בהצלחה ואחד התגייס ממש לא ממזמן.
ברגעים אלו ממש הוא רץ על הג'בלאות, קורע את הת*ת.
ואמא, אמא לא ישנה בלילות.
בדיוק כמו אבא.
היא לא מפחדת שאחי ימות. כי הוא מתגייס למודיעין ולכן הסיכוי לכך קלוש,לפחות כך היא מקווה.
אמא מפחדת שאחי ימות וישאר בחיים.
וזה לפעמים הרבה יותר כואב.
במיוחד כשהמדינה שעליה הגנת בחירוף נפש היא זאת שנוטשת אותך...
שיהי זכר הנופלים ברוך,
ושהחיים יזכו לחיות. באמת.
didi s
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
didi s