הקוקיה

הגעתי למסקנה שהעולם מתחלק לשני סוגי אנשים:

אלה שאוהבים הפתעות ואלה שלא.

לאלה שאוהבים הפתעות העולם מרתק.משהו כמו החיים עם הסימן של המתנה של "הוט" ליד...

אבל לאלה שלא...

החיים יכולים להיות סיוט אמיתי...

וניחשתם נכון.

אני- לא אוהבת הפתעות.

לא סובלת הפתעות.

מתעבת הפתעות ויכולה להקיא מלחץ לפניי הפתעות.

תנו לי חיים צפויים ומשעממים - ואני אהיה מרוצה. מבטיחה. מכל הלב.

הכל נובע מזה, שאלה שלא אוהבים הפתעות, זאת אומרת אנחנו,

זאת אומרת ה"מבקשי שעמום מבחירה" מפחדים פחד מוות מדברים לא צפויים. זה מלחיץ אותנו.

אני עד כדיי כך נלחצת מדברים לא צפויים, שכשאדם מתייחס אליי פתאום שלא כדרך הרגיל, זאת אומרת לא כמו שהוא בד"כ- אני נכנסת להיסטריה.

זה נראה לי הגיוני להכנס לשם- לארץ ההיסטריה.

כי זה כמו שמחר הוא פשוט יכול להביא לי אגרוף בלי שום סיבה.

ברגע אחד כי הוא הפך מבחינתי לאלמנט לא צפוי ומסוכן.

לאלמנט שיש להזהר ממנו.

זו הסיבה אגב שאני גם לא אוהבת בעלי חיים.

ברגע אחד החתוליקו מלקק לך את האצבע, ובשניה הבאה האצבע שלך זה חטיף מבית היצור של אסם

ואז מגיע הביס... והשיניים ננעצות.... ולמה?

כי ככה.

בלי שום סיבה.

זה מה שקרה לי עם חברה שלי.

נכון שהיא לא הרגישה הכי טוב שבעולם, ואני הייתי שם ברגע הלא נכון ובזמן הלא נכון, אבל הצעקות שלה עליי מהדהדות

לי באוזניים עד עכשיו.

משו בסגנון: "שלא תעיזי!! תעיפי את עצמך מכאן!!!"

ממש נעלבתי. כמובן שקיבלתי את ההתנצלות שהגיע אחריי יומיים, אבל זה רק הוכיח לי שצדקתי-

אין כמו חיים משעממים וחסריי כל גיוון אנושי כדיי להשאר רגועים.

(וגם כמו חוסר גיוון תרופתי... תזכרו מה אני אומרת... או יותר נכון מה העיניים המסכנות שלי מסרבות מסרבות לשדר נכון למוח... שילוב של זריקות

שמוביל לדרגת ראיה מנימלית. או יותר נכון - מממיינימלית - כמו שאני רואה את זה...)

אז המשך חיים משעממים לכם אם אתם כמוני,

והמשך חיים מרתקים אם אתם אינדיאנה ג'ונס.

ככה או ככה-

חתולים אוהבים לנשוך אצבעות בלי סיבה.

-אני בכולפן הזהרתי.