הקוקיה

אני?

קינוח?

הייתם מתים!

אני מנה עיקרית.

לעכל אחת כמוני, זה כמו  לעכל 10 מנות של סטייק אנטריקוט אחת ליד השניה.

לפעמים הייתי מתה להיות קינוח כזה קליל כזה.

מן מוס אוורירי שאנשים בולעים בקלות,

וממשיכים הלאה.

אבל אין.

אני,

הכל אצלי מסובך כזה וקשה.

כל "סמול טוק" נהיה טרגדיה.

לדוגמא (טרי מהשבוע)

איש מכירות: אז מה, בת כמה?

אני: 26

איש מכירות: נשואה, רווקה?

אני: גרושה...

איש מכירות: חבל.... למה?

אני: קורה... שטויות...

איש מכירות: כזאת צעירה... בטח אין ילדים.

אני: אחמממ... שתיים....

איש מכירות: חבל

אני: זה בסדר (עוד שניה צריכה להרים אותו מהרצפה מרוב שחטף לי דכאון)

ואין. לא יכולה להסתיר פרטים, כי אנחנו בוהים ביחד בתעודת זהות שלי וממלאים פרטים קטנים לכרטיס חבר שרק חידשתי.

מסכן.

אם לא קינוח- 

לפחות הייתי משהו אחר קל לעיכול.

אולי הייתי יכולה להיות פרגית (תרתי משמע)

בואנה, עשה לי תאבון הפוסט הזה.

הולכת לאכול איזה שוקולד טוב, או עוגה עם נס על מקופלת.

בעצם-

רק נס.

פחות קילו כשעולים על המשקל

זה קינוח יותר טוב משוקולד.

יותר אוורירי-

זה בטוח.