-"הוא לא נורמלי"
-"בואנה ירדת מהפסים"
-"תגידי? מאיפה הגעת?"
-"צריכה אשפוז דחוף זאתי...".
אלו משפטים שאומרים אותם כשצוחקים עם החבר'ה כשאתם תחת ההגדרה של "אנשים רגילים" וזה נשמע שיא הבסדר.
אבל כשאתם אחריי "אשפוז"- זה תופס כזאת קונוטציה שלילית, שזה עושה לכם צמרמורת.
ובגלל הקטעים הקטנים האלה שכביכול שוליים, קשה להיות בחברת אנשים שפשוט לא עברו את זה,
את האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי.
כשמישהו אומר לך בצחוק "תגידי , מה יש? מה את מרחפת? רדי אלינו."
את בעצם שומעת :" האבחנה: מאניה חמורה".
כשמישהו בחבר'ה אומר לך : " למה הפרצוף שלך כזה אטום?"
את כבר יודעת שהתרופות הפסיכיאטריות שוב לא מתאימות לך והופכות אותך לזומבי, וחושבת שעכשיו כל מי שרואה אותך ברחוב יודע שאת
לוקחת כדורים.
וכשמישהו בחבר'ה מדבר איתך שיחת נפש, ואת מספרת לו על האשפוז- ומופיע המבט הזה-
את יודעת.
מעכשיו היחסים בניכם השתנו.
המבט הזה, מלא הרחמים- אומר הכל.
את כבר לא בליגה של הרגילים- וכדאי שתתרגלי לזה.
עברת להגדרה אחרת.
בגלל זה גם כלכך קל לנו להתחבר לאנשים שעברו אשפוז. ובגלל זה אנשים מסתירים את האשפוז.
כי אם הם ידברו על זה שהם היו שם, הם עוברים "ליגה".
הם כבר לא בליגה של הרגילים.
הם בליגה של האחרים.
ואל תצקצקו עכשיו בלשון ותגידו- לא נכון. הם אנשים רגישים. רוחניים יותר. עדינים יותר....
שטויות.
אנשים רגישים עדיין נכנסים בליגת האנשים הרגילים.
כי ללכת לפסיכולוג זה לא לעצור הכל בחיים- ולעבור לגור מאחריי גדר עם אנשים שהחברה מבקשת לא לראות.
להיות עדין נפש- זה לא לקבל חותמת " נכות נפשית", ולהיות מ א ו ש פ ז ת .
להיות רגיש- זה היום אפילו IN.
להיות מאושפז על סעיף נפשי- לעולם לא.
ולכן,
תמיד נצטרך ליגה משלנו.
שיבינו אותנו.
שידברו בשפה שלנו.
עד שיפסיקו לפחד מאיתנו. והכי חשוב-
שאנחנו נפסיק לפחד מהם.
איזו אופציה פחות הגיונית או פחות אפשרית?
באמת שאלה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
didi s