הקוקיה

בכל פעם שיש את הצפירה ביום הזכרון, אני חושבת עליהם.

על החברים של אבא שלי.

אלה מהאנדרטה, ואלה מהימי "כשירות חיל שיריון", יום בו כל נכי צה"ל נפגשים ביחד להעביר חוויות.

אבל כשאני חושבת על אלה מהאנדרטה אני לא מצליחה לבכות, רק כשאני חושבת על כל השרופים, הקטועים והכסאות הגלגלים העיניים מתחילות לדמוע והבכי פורץ.

כי אני יודעת איך נראים הלילות והחיים שלהם.

כשאבא שלי נפצע במלחמת לבנון, אני עוד לא נולדתי.

הודיעו לאמא שלי שהייתה מטופלת בשלושה ילדים קטנים שהוא "פצוע קל"והיא רצה לביה"ח בשמחה. לא. לא על זה שהוא פצוע. על זה שהוא עדיין חי.

יהיה לה בעל בבית, בניגוד להרבה מחבורתיה באותה תקופה. אבל אמא שלי לא ידעה מה מצפה לה...

היא ידעה מה זה קטוע יד, אבל על פוסט טראומה ו"הלם קרב" היא מעולם לא שמעה.

אבא שלי מאז לא ישן בלילות ופתיל הסבלנות שלו לילדים נהיה קצר. קצר מאוד. הוא לא הצליח לחזור לעבודה שלו למרות שהיה אקדמאי עם תואר ראשון ובדרך לתואר שני. אמא שלי מצאה את עצמה אחריי לידה קשה ועם שלושה ילדים קטנים מתמודדת לבד מול העולם.

כשהיא פנתה למשרד הבטחון, למדינה ששלחה אותו למלחמה לקבל תמיכה, היא גילתה שמלחמת לבנון אמנם נגמרה, אבל עכשיו התחילה מלחמה חדשה. מלחמת ההשרדות שלה מול הבירוקרטיה של משדר הבטחון.

היא רצה ממשרד למשרד. מוועדה לוועדה. מרופא לרופא. מפסיכיאטר לפסיכיאטר. והכל כדיי להוכיח שאבא הוא לא מתחזה ומגיעים לו אחוזי נכות. על תמיכה בשבילה, שיחות או מפגשי תמיכה לא היה מה לדבר. המפגשים היחידים שהיו נגמרו בכזה מפח נפש כשכל הזוגות התגרשו מחוסר תמיכה והכוונה מקצועית, שהיא פשוט יצאה שבורה יותר.

מאז עברו כמה שנים.

נולדו לי עוד אחים ואבא חזר לעבודה וללימודים למרות הכאבים הפיזיים והנפשיים. אבל על "אבא רגיל" לא היה על מה לדבר.

אמא תמיד הייתה הכתובת להכל.

ואז אחי הגדול התגייס לצבא. חיל גאה בצה"ל בן ל"נכה צה"ל" שמגיל צעיר ינק את הערכים של ההגנה על המולדת ובילה את החופשות עם שרופי טנקים ובחשיפת אנדרטאות יחד איתנו. כל המשפחה.

הוא נכנס לשם "מורעל" בדיוק כמו כל החבר"ה.

עד שהוא ראה את הגופות. הריח את הריחות. ראה את השקיות השחורות. את המוות מול העיניים וקרס.

מזל נאחס תקראו לזה? תורשה גרועה? גנים? דור שני ל"הלם קרב"?

אני באמת לא יודעת...

אבל אמא מצאה את עצמה שוב נלחמת מול המשרד השנוא. משרד הבטחון.

טענו שיש לו מחלת נפש למרות שהוא לא היחידי שיצא משם "שרוט". טענו שהוא מתחזה והעבירו אותו שבעת מדורי גיהנום.

מספיק שהוא היה שומע את המילה "וועדה" כדי לא לישון בלילה ולפחד פחד מוות מהשאלות חסרות הרגש שלהם שהעלו לו את הכל מחדש.

אמא דפקה על דלתות. כתבה מכתבים. בכתה. אפילו חשבה לשבות רעב.

עד שהוא הוכר כנכה צה"ל היא הייתה צריכה לשכור עו"ד ולשלם הון תועפות.

כששאלתי אותה למה היא צריכה את הכסף של המדינה, ומה מטרת המלחמה בטחנות הרוח, היא ענתה שהיא פשוט צריכה לדעת שיהיה גוף שידאג לו כשהיא כבר לא תהיה פה. שהוא יהיה במסגרת תומכת עם אנשים כמוהו שמבינים אותו. שאת הכסף יזרקו לפח. אבל אם המלחמה שלה תעזור לעוד חייל אחד לקצר תהליכים, דיינו.

כיום, הוא מוכר כנכה, ונמצא במקום שמיועד לאנשים שעברו חוויות דומות. מעביר את היום עם נכי מלחמות כמו יוה"כ והלומי קרב של המשטרה ומג"ב.

הוא בטוח.

יש לי עוד שלושה אחים, שלא חשבו לרגע שלא להתגייס. המדינה היא שלנו. אין ספק.

שניים כבר שיימו שירות צבאי מלא בהצלחה ואחד התגייס ממש לא ממזמן.

ברגעים אלו ממש הוא רץ על הג'בלאות, קורע את הת*ת.

ואמא, אמא לא ישנה בלילות.

בדיוק כמו אבא.

היא לא מפחדת שאחי ימות. כי הוא מתגייס למודיעין ולכן הסיכוי לכך קלוש,לפחות כך היא מקווה.

אמא מפחדת שאחי ימות וישאר בחיים.

וזה לפעמים הרבה יותר כואב.

במיוחד כשהמדינה שעליה הגנת בחירוף נפש היא זאת שנוטשת אותך...

שיהי זכר הנופלים ברוך,

ושהחיים יזכו לחיות. באמת.

didi s

"חחח.... נראה את הפרצוף שלך כשתקרא מה שאני אכתוב עלייך בספר שלי... אויש...איך אני שרוצה לראות את זה..."

ככה תמיד חשבתי לעצמי כשמישהו היה מעצבן אותי או מעליב אותי ולא הייתי יכולה לענות לו.

הייתי יושבת ומדמיינת את התיאורים המפורטים והמאשימים, את הפרצוף האומלל ואת הבושה כשהוא היה מבין מה הוא עשה לי ואיך כל העולם יודע עכשיו שהוא זבל. רוע אנושי צרוף.

וואי. זה באמת היה טוב. הייתי יכולה לבלות ככה שעות, בערך אחרי כל דבר הכי קטן שהיה קורה לי.

אגב, בגלל שהתחלתי עם זה בערך בכיתה ג' ואני ממשיכה עם זה עד היום,אז אפשר לומר שסיפור חיי כבר דיי משוכתב.

רק שצריך להוסיף גם כמה דברים טובים שקרו.בשביל האיזון, אתם יודעים...

טוב נו.

כמובן שבמשך השנים, הבנתי שאני לא ממש אוכל לראות את התגובות של אנשים למה שאני כותבת, מה גם שאני צריכה לכתוב את הספר בשביל זה, ועד שאני אכתוב את הספר הם כבר ישכחו מה הם עשו לי במקרה הטוב, או בכלל מי אני במקרה הרע,

אז לקחתי את עצמי בידיים, החלטתי לנצל את הקידמה- ולכתוב באינטרנט.

התחלתי מלכתוב בפורומים.

אויש זה היה ענק!

לכתוב בשם בדוי, ולעצבן את כולם עם דעות מטומטמות שהן ההיפך הגמור מהנושא של הפורום.

כן. ילדותי, אני יודעת.אבל היי! מעולם לא טענתי לבגרות נפשית כלשהי.

הבעיה התחילה שכדיי ליצור דיון ולהצית את העניין, השתמשתי בכמה שמות בדויים וכבר לא זכרתי מי זה מי ומה הוא אמור לענות לו ולמה.

כשהתחילו לדבר על מפגש פורום כבר נלחצתי...

הם חושבים שיש איזה שלושים איש, כשרק 10 מתוכם זה אני לבד...

אז פרשתי.

אח"כ קפצתי שלב, וקיבלתי טור באתר אינטרנט. (בעזרת כמה טריקים שידועים לאנשים כמו שושי ושושה, "שלא נדע מטומאה!!!")

הוא היה יחסית אתר שולי, ואני כבר לא יודעת אם הוא קיים בכלל היום(לפחות לא בשם של אז), אבל עשיתי את זה במשך שנה.

העניין היה שבתור כותב- אסור לך להגיב לתגובות!!

וזה מחרפן...

הייתי יורדת על כל העולם ואישתו (מה אכפת לי, אז עוד לא היו שמים תמונות של הכתבים או איורים מכוערים שכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט) ואנשים היו קוראים, מסכימים או לא, כותבים תגובה ו...- סוף הדיון!

את עשית את שלך, עכשיו תסתמי את הפה...

כמובן שהשתגעתי. מטור לטור נהייתי יותר ויותר קרבית ואפילו פתחתי חזית עם כמה טוקבקיסטים מתקרצצים במיוחד.

אבל אז זה נגמר.

 חוויתי את המשבר העמוק הראשון בחיי, וכל מה שרציתי היה להתכדרר ולא לדבר עם אף אחד יותר לעולם.

במיוחד לא עם אנשים ששונאים אותי או את הדעות שלי בלי להכיר אותי או את הפרצוף שלי.

ואז...

אז גיליתי את עולם הפורומים והרשת מחדש.

היו שם אנשים שתמכו, שעזרו, שהגיבו, שחיבקו. שהבינו מה שעובר עליי גם בלי לראות אותי, ובלי לשפוט אותי.

ועכשיו אני כותבת בלוג בכדיי לשתף, כדיי שאנשים יכירו את העולם שלי, ובכדיי שאנשים שעברו דברים דומים למה שאני עברתי ידעו שהם לא לבד.

גם אם הם לא מגיבים, או לא קוראים את כל הפוסטים, עצם העובדה שהם יודעים שאפשר לפנות בשעת מצוקה ושיש שם מישהו שיכול לעזור- אני שמחה. כי בשביל זה פתחתי את הבלוג.

"לפעמים יותר כייף להקשיב דרך העיניים", זה הפך להיות המוטו שלי.

אז גם אם תגיבו וגם אם לא-

אני שמחה שנכנסתם!

וכל אלה שאין להם חיים,

ואלה שסתם מגיבים תגובות מרושעות ומכאיבים,

וכל הקרציות שנכנסים לפורומים של תמיכה בשם בדוי רק בשביל לעצבן-

שילכו לכתוב ספר!!

"רק מילה טובה.

או שתיים.

לא יותר מזה."

didi s

ועוד משו קטן-

ממחר אהיה שוב כבולה לאייפון החמוד שלי. מכשיר מתוק. ומתקדם. מאוד. אבל אני מתחילה לחשוד שהיה משו לאפל נגד יצירת קשר עם העולם. יש המון אתרים שאי אפשר לכתוב בהם, וישראבלוג זה אחד מהם.

אז אני מתנצלת מראש אם תגובותיי יתמהמהו בכמה ימים. תדעו שאני עוקבת!

איי... מחיר הקידמה...