הקוקיה

תודה לכם. מכל הלב:

לאחי:

אני: "אוף... נמאס לי מהחיים האלה! שמישהו יעזור לי עם המחשב הארור הזה!!!"

מיכאל (אחי הקטן): "אז תתאבדי."

אני: "מה תתאבדי?! למה הכנת לי כבר הספד?"

מיכאל: נראה לך? אני אוריד משהו מהאינטרנט אם וכאשר זה יקרה."

אני: "ככה? הספד מהאינטרנט? לא תשקיע בי אפילו במותי?"

מיכאל: "עזבי אותך, מימלא אף אחד לא יקשיב..."

לאחותי:

אני: "אוף! כואבת לי הבטן! עוד הפעם הגיע הזמן הזה בחודש, למישהו יש כדור?"

אחותי: " כדורגל יעזור לך?"

אני: "כחחחח... ממש מצחיק!. את יכולה לארגן לי משהו?"

אחותי: " אין לי כוח. אבל פעם הבאה שיכאב לך תמסרי לרחם שלך שאני יודעת איפה הוא גר..."

הודעת טקסט שקיבלתי שבוע שעבר מאחותי:

"היי! איזה כייף שאת באה שבת.

ממש התגעגעתי לאייפון שלך.

אה כן. וגם קצת אלייך."

ולבנות שלי:

הבת שלי(בת 6): "אמא! רק שלא תמותי!.

אני: "למה? עד כדיי כך את דואגת לי?"

היא: " אני לא רוצה לשבת שבעה. זה משעמם!"

יום המעשים הטובים...

למה זה לא שנה, למה?

(וכן אני יודעת. אני קוטרית רצינית. אבל אפילו את הפרחים הוירטואלים הקדישו לצה"ל ולא לי!

 זה פייר תגידו???)

כל האמת, ורק האמת:

אני גרושה ורק בת 26 =

נפרדנו בידידות, כי זה לא היה מתאים. נישואים בגיל צעיר, אתם יודעים איך זה...

הבנות שלי נשארו אצל האבא ואשתו =

בגלל שהוא נשאר לגור איפה שהבנות גדלו, החלטנו שלבנות יהיה יותר טוב להשאר איפה שהן מכירות.

אני לוקחת באופו קבוע תרופות פסיכיאטריות =

מי לא לוקח היום פרוזק?? ועם מירוץ החיים... והלחץ... לא קל.

אח שלי אנס אותי כשהייתי קטנה =

סבלתי מהטרדה מינית במשפחה, אבל אני אחריי זה! מתגברים.

הייתי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי =

אני מכירה את מערכת בריאות הנפש מקרוב. כן. סוג של "התנדבתי" שם. (לניסויים:)

רק עכשיו יצאתי מאשפוז, ואני מתחילה ללמוד לפסיכומטרי כשכל הילדים בני 20 בכיתה =

למדתי לימודי תעודה בעיתונאות, אבל עכשיו אני רוצה תואר.

האקס שלי לא מוכן שהבנות יבואו למשפחה שלי בלעדיו, ולא מוכן לשמוע על לישון אצלי בנתיים, ובכלל- הוא צמוד אליהן כל הזמן =

היחסים ביננו ממש מוזרים. למרות הגירושים. סוג של התוכנית "החיים זה לא הכל..."

אני כותבת בלוג ומשתפת את כל העולם בחיים ההזויים שלי למרות שיכולים לזהות אותי =

אני רוצה לעזור לאחרים שעברו ועוברים מה שאני עברתי, וזקוקים לתמיכה כלשהי.

במחשבה שניה,הפסקה האחרונה מיותרת.

כי את כתיבת הבלוג אני לא מרגישה צורך לתרץ.

ושיקפצו לי כולם.

שלוש ארבע ו.....!!!!