הקוקיה

מגיעה למחלקה הסגורה

אז למי שלא קרא או התעדכן-

שניי הפוסטים הראשונים מדברים על האשפוז במחלקה הפתוחה ואיך הגעתי למחלקה הסגורה.

זה הזמן לקרוא.

אפשר גם להנות-

אבל זה כבר בידיים שלכם...

עכשיו אני עומדת בפתח המחלקה הסגורה ומבינה שהסתבכתי.

אוהו איך שהסתבכתי.

רק שתבינו, ויזואלית- המחלקה הסגורה לעומת המחלקה הפתוחה, זו כמו קפיצה 50 שנה אחורה במנהרת הזמן.

הכל שם כלכך עתיק וישן, שאפילו את הרופא היתי מצפה לראות משומר בפורמלין

אבל זה ממש נחמד להעביר על זה דאחקות ולכתוב על זה בלוג, וסיוט כשאת צריכה להתקלח עם עוד חמש בנות, במקלחות שידעו ימים

טובים יותר איי שם בימי המנדנט הבריטי. וכמובן הג'וקים החמודים שאת חולקת איתם את חדרך, הסורגים על החלונות והחצר הנטושה- לא מוסיפים בריאות.

נפשית בטוח לא.

ב"ה במרוצת הזמן הצד הויזואלי קצת השתפר, אבל עדיין המצב נוראי. (סליחב בפניי כל העוסקים במחלקה. כוונותיכם ראויות- אך יש דברים שצריך לטפל בהם מהשורש)

בקיצור- לא טוב.

ממש לא.

בהתחלה יש מן מצב שנקרא "השגחה".

זה מצב שבו איש צוות צמוד אלייך 24 שעות ביממה.

בבתי חולים גדולים, איפה שיש הרבה אנשים שצריכים השגחה מיוחדת, יש יחדות מיוחדות- קטנות כאלה- בהן החולים מבודדים בחדרים קטנים

בהם משגיחים עליהם 24 שעות ביממה.

אחריי שהפסקת להיות מסוכן לעצמך בכללי אבל עדיין לא ממש סומכים עלייך-

אתה נכנס למה שנקרא "הסתכלות"

הצוות בודק איפה אתה כל חצי שעה, אסור לך להחזיק חפצים אישיים, לא להכנס לחדר אוכל (למרות שאם תצליח לחתוך או משו עם הסכינים שם אתה צריך לקבל נובל ולא קשירה או משו כזה) ואתה ישן בחדר עם מצלמה.

אח"כ הסטטוס חוזר להיות נורמלי-(במושגים של בית משוגעים, כן?)

ואתה סגור להנאתך בין 4 קירות עד שיוחלט אחרת (אין לי כוח להכנס לפרטים).

וזהו.

זה היה התקציר.

ואיפה אני בכל זה?

בהשגחה.

בעיקר.

רוב הזמן.

בוכה. המון.

לא רוצה לראות אפחד.

לא את איתן. לא את הבנות.

חושבת שעדיף לכולם בלעדיי. שאני אמא נוראית.

הקירות והמקום מדכאים אותי.

אבל הייתה לי קרן אור אחת-

כי מעצם היותי בהשגחה- הייתי חשופה וצמודה לאיש צוות כל הזמן

ולמדתי להכיר צוות אנשים מדהים.

ועל זה נאמר:

"אם המקום ג'יפה- לפחות השקיעו בחומר האנושי" (אני לעצמי, שם שם)

המשך במוזה הבאה....

יום כדור הארץ

זה נחמד (וגם קצת חביב)

זה נחמד שלכדור הארץ יש יום

יום שמוקדש רק לו.

כמו מן יום הולדת שכזה.

להראות לו שכולנו זוכרים שהוא נולד.

לא משנה בדיוק באיזה תאריך.

או לפי מי סופרים.

אלוקים או ישו.

או יש יאמרו שניהם זה אותו אחד.

לכדור הארץ יש יום משלו.

וגם כמה שעות משלו.

אבל חוץ מזה שזה נחמד זה גם קצת מצחיק.

כאילו הוא יתנקם בנו או משהו אם לא נחגוג לו...

האמת היא...

שהוא יתנקם בנו בכל מקרה.

אז למה לחגוג?

אולי כדיי שלדורות הבאים יהיה יום לזכר.

יום לזכרנו.אמן כן יהי רצון.

(ואני הצעתי את זה ראשונה. תזכרו את זה לטובתי כשהכל ימחק... פליז?!)