אני זוכרת בבירור את יוחנן.יוחנן המשוגע קראנו לו.
הוא היה מסתובב ברחבי העיר על תלת אופן מוזר כזה עליו הרכיב אורגנית, ושר.
שר שירי יומולדת, שירי חגים ושירי עם. אבל אחרי המיצג היפה הזה אליו הייתי מהופנטת בתור ילדה, הוא היה מתחיל לקלל.
ואלו קללות...קללות שבתור ילדה לא יכולתי אפילו לחלום עליהם. קללות שאם הייתי מעלה על דל שפתיי- הסטירה לא הייתה מאחרת לבוא.
אז מה? אתם בטח שואלים את עצמכם, חסרים אנשים שמקללים?
אז זהו. שיוחנן לא היה מקלל רגיל. יוחנן היה מקלל רק את אלו שהיו אומרים לו שלום בנימוס ושואלים מה שלומו.
כן. כן. לכן זכה בפינו הילדים לכינוי "המשוגע".
תבינו, בעיני ילד מישהו ששר לו שירים ומנגן באמצע הרחוב זה לגטימי, אבל מי שלא עונה יפה לברכת שלום נימוסית, זה כבר באמת מוזר...
אבל מאז גדלתי והמושגים של "נורמלי" ו-"משוגע" הפכו להיות נורמטבים כמו כל יתר האנשים. ולכן, כשמצאתי את עצמי אחרי נסיון התאבדות לא ממש מוצלח במחלקה פסיכאטרית "פתוחה" בצפת הרגשתי כאילו אני בסרט.
ישבתי על המיטה, אחרי פרוצדרת הקבלה ואחרי שאיתן חזר הביתה לילדים, ובהיתי בבחורה הבלונדינית היפה שישבה במיטה שמולי.
"אז מה...", היא ניסתה לקשור שיחה. "את מפחדת להיות פה? גם אני פחדתי בהתחלה. אבל אל תדאגי, זה לא כמו בסרטים. מתרגלים.
יש אוכל טוב. יש מיטה לישון בה. ואפילו באים לבקר אותך. יהיה בסדר. אני יעזור לך. נשמה."
נחנקתי. מיטה לישון בה. אוכל טוב. באים לבקר אותך...
איפה היא חיה? אין לה בית? אין לה חיים? מי רואה כאלו דברים טובים במחלקה פסיכיאטרית?! מה קורה פה?!
"מה קרה לך?", שאלתי בנסיון לברר מה קורה סביבי. "למה את פה?"
"אה, אני חולה במאניה דיפרסיה", היא התחילה לצחוק. "אבל אני עכשיו יחסית מאוזנת. רק "היפומאניה". לא ישנה בלילה, לא אוכלת, לא שותה", היא מחייכת חיוך רחב ואז לוחשת כממתיקה סוד- "ושבוע שעבר, הוצאתי את הטבעת ועכשיו הרופאים מפחדים שאני שוב אכנס להריון. קטעים. אבל נורא. לעומת מה שעשיתי פעם שעבר כשהייתי במאניה זה כלום. תאמיני לי".
לא שאלתי. לא רציתי לדעת.
רעדו לי הרגליים מרוב שנבהלתי ממה שקורה בתוך המוח והנפש של אדם שמבחוץ נראה כלכך נורמלי....
נמלטתי מהחדר ורצתי לחפש פתח מילוט. נרגעתי לרגע כשראיתי שבין החדרים אין כאלו שעונים על התיאור של חדרים חשופי קירות וחדרי קשירה, ועוד יותר נרגעתי כשראיתי שמבחוץ הכל פסטורלי וירוק ואני יכולה לצאת מהדלת בלי בעיה לדשא.
אבל הגדר. אוי הגדר. מעולם לא הסתדרתי עם מסגרות.
ואז כששמעתי "didi s" נא לגשת לפסיכיאטר, הבטן התחילה להתהפך מחדש.
אני? פסיכיאטר?
התחלתי לצעוד לאט לכוון החדר, מתפללת שכל רגע אתעורר ליד איתן והילדים ואגלה שהכל היה סיוט אחד גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
didi s