לא שייכת לשום מקום..

לא הייתי פה כבר המון זמן, חודש ושבוע לערך.
בעצם, כן הייתי פה, כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום, ובכל זאת לא עדכנתי.
זה לא שהיה לי מה לעדכן, החיים שלי לא מלאים בהרפתקאות, ואני בטוחה שאתם הקוראים, לא מחכים בכליון עיניים לכל פוסט חדש שאעלה. למי בעצם אכפת לשמוע על החיים העלובים שלי? 
בכל אופן, אני לרוב כותבת בשביל עצמי. לפרוק, להוציא, המקום היחיד שאני יכולה לעשות בו את זה, הוא כאן.
אז היום הייתה פגישה עם המחנך שלי, הוא ממש מקסים.
אני לא יודעת אם אני יותר נרגשת או מפחדת לעלות לכיתה י'.
וכמה מפתיע, אני בכיתה שלפחות חצי מהתלמידים בה למדו איתי גם שנה שעברה, בכיתה ט'. 
רציתי התחלה חדשה, אני לא יודעת עד כמה אני יכולה לעשות את ההתחלה החדשה שכל כך ציפיתי לה בדרך הזו. 
אני רק מקווה שיהיה בסדר.
כבר שבוע שאני מתכננת מה ללבוש ליום הראשון, ואני עדיין לא יודעת.
זה נשמע מטופש כל כך, כאילו מישהו באמת הולך להסתכל עלי. מה אלבש, מה אנעל, איך אתאפר, את מי זה מעניין? מי אני בכלל?
אני מרגישה כל כך מגעיל, מכוערת מתמיד, מכוערת ושמנה, כל כך שמנה!. בניגוד למה שאמא אומרת שאני נראית לה רזה וחולנית מתמיד.
אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה מפלצת, אני כל כך שונאת את עצמי. נמאס לי מעצמי. עייפתי מהשנאה העצמית הזו כבר.
כשמחמיאים לי על המראה, הלבוש, או כל דבר אחר, אני חושבת שאני לא ראויה למחמאה הזו, מתחילות לרוץ לי מחשבות בראש ללמה הם נתנו לי כאלו מחמאות שבכלל לא מגיעות לי... "אולי הם מרחמים עלי? אולי הם מסתלבטים עלי? אולי הם לא רואים טוב? אולי אני לא שומעת טוב?" 
למה אני צריכה להרגיש ככה? יש מכוערות ממני, ושמנות ממני שהביטחון העצמי שלהן נמצא בשמיים, ושלי? נמצא על הריצפה, ורק חסר מי שיבוא וידרוך עליו. אני חייבת לעבוד על עצמי. אני חייבת, אני לא יתן שידרכו עלי, מחר אני אלך לתיכון כמו גדולה, אני אתלבש יפה, אתאפר יפה ואסתיר עד כמה שאפשר, אלך במסדרון עם גב זקוף וראש מורם, אכנס לכיתה, ואדבר בביטחון. כי ככה זה צריך להיות.

לא נשקלתי כבר זמן מה, ומעדיפה גם לא להשקל בזמן הקרוב, כי ככה עדיף. אני מתארת לעצמי שאני שוקלת בסביבות ה39, לא היו לי כלל נפילות(לפחות לא כל כך גדולות שיכולות לזכות בכינוי "בולמוס") מאז שהצלחתי לעצור את הבולמוסים (אמנם לא בזמן, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם), אני לא זוכרת יום מהתקופה הזו שאכלתי יותר מ1400. אני גאה בעצמי על כך, אבל למה לעזאזל? למה אני מרגישה שאני רק הולכת ומתרחבת מיום ליום? ובאותו הזמן מעירים לי שאני מרזה מידי? 
אני כרגע אוכלת בין 800-1100 קלוריות ביום, לא כולל הירקות, שמהם אני אוכלת המון אך לא מחשיבה, מהסיבה שהם מונעים את הבולמוסים, וזה עוזר לי בצורה שאין דברים כאלו, כך שלפחות כרגע אני מעדיפה לא להחשיב אותם, וחוץ מזה, מירקות לא עולים במשקל! אני חייבת לשנן את זה ולהכניס את זה טוב טוב למוח.
זה יחסית בריא, בכלל לא הרסני, המטרה כרגע היא רק לשמור על המשקל, כמובן לא לעלות, וגם לא לרדת , כלומר, לא אתאמץ ואזיע בשביל לרדת, אבל כל ירידה מבורכת!  וגם אם ארד כנראה שלא אדע, כי לא אשקל בתקופה הקרובה, מספיק מציקים לי על המשקל, עדיף לי להוריד מעט פרופיל. שירדו ממני קצת, אף על פי שאני עושה מה שבא לי, ואוכלת רק את המאכלים "הבטוחים" שלי, הכל הכל דיאט, או לייט, ללא סוכר, מופחת שומן, בעיקרון זה דומה. אני אוכלת רק מה שאני מבשלת, כמעט כל התזונה שלי מבוססת על דברים דיאטטים. הם יכולים לעקם פרצוף, ויכולים להעיר, אבל לא באמת יכולים לעשות משהו, לא יכולים להחליט על מה שאוכל, הם לא יכולים להכריח אותי לאכול משהו שאני לא רוצה. הם לא יכולים לעשות כלום. רק אני מחליטה.
 החטאים שלי הם בדרך כלל סקיני קאו, ולעיתים רחוקות פרוזן יוגורט.וזה בסדר. אני לא מרגישה שאני מחסירה מעצמי משהו, אני יכולה לחיות ככה לנצח, זה לא קשה, כמעט ולא. כמובן יש את הרגעים האלו שאני כמעט מתפתה לבולמוס אבל אני מצליחה להשתלט על עצמי, אני בשליטה, סוף סוף אני יכולה להגיד שאני בשליטה. טפו טפו טפו.

שיהיה בהצלחה לכולם!לכל אחד בשלו, בחטיבה, בתיכון, בעבודה, בדיאטה, ובכלל בחיים, שתהיה שנה מלאה בהצלחות והתחלות חדשות. אוהבת!
יצא לי פוסט יחסית אופטימי (;
וחופר.