בא לי לכתוב.אני לאיודעת מה.
אולי זה פשוט כמו תמיד,לאכמו שחשבתי שזה יהיה.
אוטוב מכדי להיות אמיתי,יהפוך להרגל כמו כל השאר.
אין דבר כזה 'כמו באגדות',צריך לחשוב רציונלי והגיוני.
אם יכולתילקחת את הטיסההזו,כ"כ רחוק מכאן,לייקום אחר,שבו הכל טוב
ויש הרמוניה בין כולם,ואין קינאה או איבה העולם היה הרבה יותר טוב.
השאלה היא אם צריך לשאוף להרמוניה הזו בכלל?
אם לדייק בשאלה,צריך להוסיף את העיקר:האם זה קיים בכלל?דבר כזה?
עולם שבו אין כאב?
הצמרמורות עוברות בי,עם תחושת הקלה בדמעות שכזאת,
אני יכולה לכתובאת זה,ואף אחד לאידע
אף אחד לא ידע שזו אני,שכותבת מכאן
מהעולם שבחוץ
הגעתי בטעות,
כלואה בכלוב של זהב,או כסף,או עץ
כלוב השיגרה,
כלוב החיים של המאה ה21
התרגלתי לשים אתה ראש עלמיטה לא מיטה
לא שמעתי אמת כבר הרבה זמן
חשבתי לברוח,ובאמת שניסיתי,בכ"כ הרבה דרכים
אבל אין לי לאן
הכל כבר שומם מידי
שקט מידי עכשיו
תכף מגיע ערפל
ואני פה לבד
מיליון רעשים נכנסים לי אל הראש
המון מחשבות
פעם חשבתי שאאמץ שיגרה חדשה
אאמץ דבר חדש
זה פשוט לאזה
דיי למסכות
דיי לאנשים
די להכל
רוצה לפרוץ את הכלוב
בכל הכוח שלי
לא להשאיר דבר מאחור
אני יודעת שאני יכולה
אין יד להחזיק בה
ואין אותך להיאחז
כי אתה זה דבר שלא קיים
וגם לא את
רוצה לצלול אל הים הגדול
הוא יכול להכיל אותי בתוכו,
לנשום את האוויר של החופש
שמלא בעשן שלאנשים
בכאב ובחיים לא חיים
רוצה לא לדעת מה המחיר של הכסף
ושאין מחיר לחופש
רוצה להיאחז בחיים האמיתיים
מתי אפסיק להרגיש את תחושת הפספוס הזו?
מתי מישהו יבין?
מתי ישמעו את הצעקות שלי בתוך כל השקט הזה?
מתי אני אוכל לנשום?
לא רוצה לסיים את הפוסט הזה,
בידיעה של לשבת על המיטה
ולבכות
עד שהשיגרה תקרא לי בחזרה
ואאלץ להשיב בחיוב
'עדינה ומפוחדת מטפסת מעל כולם,כבר שכחת מי מחזיק אתה סולם...'
זה לא אבא בשמיים,אין כזה דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
notanabutme