האנורקסיה שלי.מחלת הנפש שלי.

יופי,לא הספקתי לסיים בעיה אחת וקושי נוסף עולה בי זה לא יהיה אם לא חבר שלי.

אני מטומטמת אני יודעת את זה.

מה חשבתי לעצמי לצאת עם בן אדם בעל רקע פלילי,רכושני,לקיים איתו יחסים לא מוגנים,להאמין לכל מילה,להיווכח למראות מעולם בפשע שבחיים לא ראיתי,בן אדם שכ״כ שונה על פני השטח אבל כ״כ דומה בנפש שלו לשלי?ועם זאת,יש מספר דברים שאני לא יכולה להבין.

אני לא יכולה להכחיש את זה,יש לי אמפתיה כלפיי הבן אדם.גם אני וגם הוא עברנו טראומות נוראיות בחיים שלנו,שנינו סבלנו מהאבות שלנו סבל שישאיר צלקת לנצח,מסוג הצלקות ששום לייזר לא יוכל איי פעם למחוק.שנינו ניסינו להתמודד,ולברוח כמעט בכל הדרכים האפשריות.

בשורה התחתונה,שנינו יודעים מהו כאב.

אני לא יודעת איך לארגן את מה שיש לי בראש כרגע אבל אני פשוט משתגעת.

אני משתגעת ואני לא מוצאת את עצמי.וזה משגע אותי שאני משתגעת.

איך הגעתי למחשבה כזו שילד זה כל מה שאני צריכה בחיים?שזה מה שיתן לי עוגן ושקט,סיבה לקום בבוקר בכל יום למענו,ללכת לעבודה,לאכול,להיאבק...

הגעתי למסקנה שזו הדרך היחידה.הוא הבטיח לי שהוא יעבוד בכל חודשי ההיריון וגם אני אעבוד לפחות בחלקו,ויחד נחסוך כסף לגדל אותו.

בפועל,אנחנו רבים כל יומיים בערך ריב ענק והוא פשוט לא מוכן לוותר על הקשר הזה.אני יודעת שיש בזה חלק הרסני,אני מנסה לדעת מה.

זה לא ה׳רמה של הבן אדם׳ כמו שאמא שלי אומרת.כי ממש לא משנה לי מאיפה הוא בא.מעניין אותי התוכן של הבן אדם,והעומק שבו.

זה מה שהם לא מבינים.שטיפוסים עברייניים כמו שהם קוראים להם,לפחות רובם המכריע,עבר חיים ממש לא קלים בשביל לבחור בדרך הזו כדי להתקיים.ואם באמת תתני את הצ׳אנס ותקשיבי,את תדהמי לגלות כמה אנושיות יש ב׳מפלצת׳ הזו.הרבה יותר אנושיות ממה שיש בך,או בכל אחד אחר.

מאחורי הגבר החסון והמפחיד מסתתר ילד קטן שעבר חיים לא פשוטים,על קוו העוני,עם זכרונות של מוות סמים וטראומות קשות שילד כמוך לא כבר.

אני לא גדלתי בתוך רקע של סמים ואלימות פיזית.אבל הנטישה והחרם שחוויתי במשך שלוש שנים ריסקו אותי לאדמה.התחושה היא אותה התחושה בדיוק.המוות הזה,הריקבון הזה..החוסר אונים הזה לפעול או לבקש עזרה...

אף פסיכולוג לא באמת יכול להבין.אלא אם כן הוא חווה את אותם הדברים.

אף בן אדם עם תעודות לא יכול לבוא ולנתח מי או מה אני או אתה כבני אדם,כל דבר ודבר בחיים עיצב והדביק עוד פיסת אישיות שנשמת כקטנה,עד שאת הולכת המה צדים ומביטה על כל הפאזל.על החלקים הכואבים שבך.על הנקודות הרגישות שבך.על הנושא הזה שאף פעם לא תדברי עליו.על הפחדים שבך.הלבטים שבך,האכזבות שלך...הציפיות,החלומות,השאיפות.

ממש יכולה להעביר את היד ולהרגיש את הצלקת העצומה הזו בנפש,שהיתה הכרחית למי שאת היום.

אני בספק אם היית מבינה את זה בדרך אחרת,תביני..זה פשוט היה חייב לקרות.

תאספי את עצמך,תנשמי.תתרכזי בעצמך ותתעמקי-אבל אל תישאבי לזה יותר מידיי.תדעי מהי המידה הנכונה..

בסופו דל דבר אסור לשכוח שהלבד הוא מקום טוב לבקר בו,אבל מקום נורא לגור בו.חומר למחשבה ...