האנורקסיה שלי.מחלת הנפש שלי.

כל מה שכתבתי אתמול נמחק.זה היה כל כך עמוק,וכל כך מהלב.והוא נמחק.

בדיוק כמו כל יתר הדברים שנמחקים,בניהם חיי החברה שלי,השגרה והשייכות למשהו בעולם הזה.

אני מרגישה שאין טעם יותר.שפשוט אין טעם.

שאלוהים הבן זונה הזה יושב למעלה וצוחק עליי שוב ושוב ושוב.

אין לי אפילו חברה אחת קרובה.טובה.שאפשר לסמוך עליה או לספר לה.

חברה אחת טובה שתוציא אותי מהבית עכשיו,תנגב את הדמעות ותראה לי שיש דברים טובים יותר,אי שם בעתיד.

אין לי חברה וגם אין לי חבר.הבן אדם שחשבתי שהיה חלק ממני,התמוסס לי מבין הידיים וחמק לו אל העולם הגדול,הקר והכל כך אכזר הזה.

עכשיו,מוצאת עצמי יושבת כאן.אותה פוזיציה רק במיטה אחרת.בוכה, בוהה בעיני קריסטל ברצפת שיש מעט אחרת,נלחמת מלחמת שווא לעצור את הדמעות,

כי בכיתי כבר מספיק.היה לי דיי בחיים האלה.כמה אני יכולה עוד לקחת?

כמה כאב אני יכולה עוד להכיל?

כמה מילים אני יכולה לכתוב?כמה דמעות אני צריכה לבכות? כמה?

למה דווקא אני נבחרתי לגורל הזה,מבין כולם?

למה גם כשאני מנסה לאסוף את עצמי,ה׳ תמיד ידאג להוריד אותי למטה?

אם יש משהו טוב בעולם הזה,אפילו מזערי,בבקשה תן לי סימן.

תראה לי שיכול להיות טוב יותר מחר,

תהיה פה,בבקשה.

אני מתחננת,תעזור לי

תעזור כי קשה לי כבר לנשום,

יש פה יותר מידיי אבק באוויר

אבק שריפה צורב בעצמותיי

תעזור לי,בכל לשון של בקשה!!!!

אני צורחת פה,יש מישהו ששומע?