האנורקסיה שלי.מחלת הנפש שלי.

צ'ייסר של השיגרה,רק עוד שלוק אחד קטן

שלוק אחד קטלני שמזכיר ומרתיע בפני המציאות בכל כך אכזרית הזו,שאני עומדת וניצבת מולה באומץ בכל יום מחדש.

'החיים הם לא פיקניק',היא דואגת שוב ושוב להזכיר לי.בכל פעם בדרך יצירתית אחרת משלה.

קמתי ב9 היום,עבדתי.היום הזה נמרח בכאב ויכולתי ממש להרגיש את להב הסכין בצחוק הגורל מהמרת 50 50 על הלב שלי או לא.

בכל מידה או מקרה,אפצע.זו יותר שאלה של מה ואיך.

ושוב אותה שאלה ואותה תקופה שבה וחוזרת על עצמה בהיסטוריה,אותה הגברת בשינוי הדרת.אין לי כבר כוח.לא רוצה להתעסק עם זה.

אני והחבר נפרדנו.הוא חתיכת מניאק אידיוט אנטיפת ואגואיסט שאף פעם לא היה אכפת לו,בדיוק כמו כל האנשים האחרים בחיים שלי.

בא לי לברוח,באמת שאין לי כוח.רק לבכות ולישון ולבכות.אני מתאבלת.הרבה זמן לא התאבלתי על עצמי.אני באופוריה בשבוע וחצי האחרון.לא כיף לי ככה.הכל חרא בחיים שלי.