האנורקסיה שלי.מחלת הנפש שלי.

זה למשל,אחד הייתרונות הטובים בכך שהבלוג הזה אנונימי.

ואף-אחד לא יכול לדעת מי אני.אני יודעת שיש בנות ואנשים שהיו הורגים לקבלת המידע הזה ממני,

לעצם זה שאני חושפת את הנקודות הרגישות שלי.

נקודות החולשה.

בפועל כשאני חושבת על זה,אני יודעת שהן והם אלו החלשים,ולא אני.

עצם ידיעה דבר מסויים רגיש מאוד על בן אדם,והאומץ האכזרי לדרוך עליו,מראה הרבה אודות הבן אדם העומד לפנייך.

אבל בסדר,זה לא קשור עכשיו.באתי לעשות קצת סדר בדברים,הרגשות ומחשבות שלי.

בכל מקרה,נושא ההסתבכות הוא חבר שלי,שאקרא לו כמו שאני קוראת לכל הדמויות בחיי עליהם אני כותבת-בשם בדוי.

אקרא לו ירון.

הוא גדול ממני בשנה וקצת,אבל מאוד בוגר לגילו.רואים שהוא אינטיליגנט,אין ספק.

חייל בצבא,יוצא פעם בשבוע וגם זה לא תמיד.ידעתי שזה יהווה מכשול.אבל לא ידעתי שהוא יקח את זה בקלות כל כך.

לפעמים,הוא לא לוקח את זה בקלות כל כך (ככה לפחות הוא אומר) אבל הוא עוטה מעין פוקר פייס,שאי אפשר לקרוא מה הוא מרגיש,ומה הולך מתחת.

זה קשה.לי במיוחד.אני בן אדם מאוד אמוציונלי שחייב לבטא רגשות,ולדבר עליהן.במיוחד במערכת יחסים זוגית.הוא בא ממקום אחר לגמריי.

הוא היה במערכות יחסים לא מעטות מידי אך גם לא רבות מידי,היו לו סטוצים וגם קשרים ארוכים יותר.אפילו בקשר שהוא היה בו שנה וקצת הוא לא היה נוטה לדבר על הרגשות שלו.זה מאוד בעייתי מבחינתי.

הוא הבטיח שהוא ינסה לעבוד על עצמו.כמובן שזה לא יבוא ביום או יומיים אבל כן מאוד מאוד חשוב לי שהוא יגיד לי מה בלב שלו.

יש לי בלאגן בראש.הלבשלי דופק יתר על המידה.זה בן אדם שחבל לוותר על הקשר איתו.שאם הוא היה כ'סתם עוד אחד' היתי מוותרת על זה מזמן,ובטח שלא מבזבזת את האנרגיות שלי עליו.

מרגיש לי בנוסף,כאילו הוא לא מעריך את המילים שלי אליו.אולי כי אני אומרת אותם בתדירות רבה מידיי בשבילו.

בכל אופן,נראה לי שאני צריכה להתאים ולווסת את הציפיות למציאות.באנו מעולמות שונים לגמריי.אני לא מתכוונת לשנות את מה שבניתי במשך 18 שנה בשביל להתאים אותי אל האופי שלו,אבל אני לא יכולה לבקש ממנו את אותו הדבר בהתאם.לכן,כל אחד צריך להתקדם צעד או שתיים לכיוון השני,למצוא את העמק השווה.זה לא קל.

זאת אומרת שזה דורש ממני להיות יותר אוזן קשבת בקטע של דיבורים-ממש כמו עם ידיד,מאשר צומי,וריגשי,ומילים מהלב שנוגעות לרגש.

זה לא קל,כי זה מרגיש לי כאילו אני מדברת עם ידיד,ולא עם בן זוג.

אני לא יודעת אם אני בכלל מוכנה לזה.לא יודעת איך זה יהיה בכלל כי זה דיי על שלט רחוק.הוא בצבא. אין לו יותר מידי זמן פנוי לדבר איתי,וברגעים המעטים האלה שיש לו,אני צריכה להיות ולדבר איתו על תקן של ידידה,לפחות מבחינתי.לא קל לי בכלל.

נראה לי שמה שאני מפרשת כחוסר רגישות הוא לא באמת כזה.הוא יותר מעין מחסום בלתי נראה שירון בנה לעצמו במשך כמעט 20 שנה להגנה מפני פגיעות.

מבינה את ההרגשה.לכן אני לא יכולה לשפוט.

אני מניחה שאצטרך להנמיך פרופיל ולהשתדל להיות יותר על הקרקע.

זה לא כיף בכלל.whatever.

אני חושבת שקלטתי אותו כבר,את ההווי שלו במערכות יחסים.יהיה מעניין.

אני מקווה.

לאן ללכת?

יש כל כך הרבה דרכים פה לפניי,

לא כולן יהיו רלוונטיות או תקפות למשך כל חיי

לאן כדאי לי ללכת?האם לבחור בכולן,או להתמקד באחת ספציפית?

האם זה קשור לאמת שלי?ואיך לדעת מה הכי טוב לי עכשיו?

זה באמת עניין של להקשיב ללב,או שיש יותר ומעבר לזה?

האם זה העולם שמאלץ אותנו להשתעבד לחיי השגרה,ולרוטינה הזו שיכולה להוציא אותי מדעת?

ומה זה העולם הזה,כך אנחנו מכנים אותו

מה הוא בכלל?ממה הוא עשוי,מנטלית?האם יש בו חלק מנטלי?ואם כן איך הוא משליך עצמו עלינו?

מה אנחנו בכלל?ומהי מהותנו בעולם?

כ"כ הרבה שאלות עכשיו,אין מישהו שיכול להשיב עליהן.

אני מניחה שאמשיך לתהות בהן במשך כל חיי.

עד ואם אגיע לתשובות לשאלות האלו ולחלקן,איך אני צריכה לפעול?יש שיטה מסוימת או שזו רק למידה בעל פה?

האם להציב חומת רגשות באמת עוזרת?ואם כן אז למי?

אני מניחה שלכל דבר ועניין יש את הפלוסים והמינוסים שלו כאובייקט בפני עצמו.

אני מניחה גם,כי גם אם אהרהר בכך שעות אין תשובה מדוייקת חד משמעית של כן לא כלפיי השאלה הזו,כמו רבות אחרות.

כנראה שאני פשוט נמשכת אל התחום המופשט הזה,הלא ברור,הלא מוגדר.התחום הזה שכל אחד יכול לקחת לעצמו ולראות אותו כראות עיניו.

הגלקסיה הבלתי נראת הזו שיש לה כוח על טבעי חזק כל כך.הלב שלנו.הרגשות.אגדות,סיפורים

שירים ומוזיקה...ללכת עם הזרם?להתעסק בפילוסופיה?

הרי אני לא כמו כולן.זו לא אני.

אבל איך לתת לאור שבי לצאת,בדרך הייחודית שלי?להיות אני?אבל הורסים הרי אנשים כמוני,

כנים לגבי הרגשות שלהם,מוצגים ללעג בקרב חברות שונות...האם כדאי?מה הסיכון?

האם יש עוד אנשים כמוני,אי שם?