האנורקסיה שלי.מחלת הנפש שלי.

אוקיי,אז ככה. ב6.10 אני חוגגת יום הולדת ואהיה בת 18.

עברתי כ"כ הרבה דברים בחיים שאני מרגישה שאני בת 25 או יותר...

אני מנסה מאוד לכתוב את הפוסט הזה,שהתחלתי כבר בראש שלי אתמול לפני שהלכתי לישון-בנימה אופטימית

או קצת פחות מפוחדת מהנורמה בה אני כותבת את הפוסטים האחרונים בבלוג האנונימי הזה.

בכל אופן,וואו.בתור אחת שלמדה משפטים אני יודעת גם את ההיבטים הכוללנים והפרטנים גם מהבחינה הזו.

אני אדון בפני עצמי,מה שתמיד רציתי.המשמורת הזו שתמיד נאבקתי עליה,אני לעצמי,אני ורק אני.

העצמאות הזו שנלחמתי עליה גם אם המחיר היה כבד,לפעמים כבד מידיי.עכשיו היא שלי,ואין על זה עוררין.

לא צריך יותר לבקש אישורים פורמליים מאב ביולוגי,שאף פעם לא היה דמות אב,או אב בכלל...לפחות בשבילי.

בכל אופן,זה אומר הרבה דברים מבחינתי.ים דברים.הכל צף לי ביחד עכשיו ורוח כזו מלווה במשהו חדש עוטפת אותי,רוח של התחדשות,

של עצמאות מסוג קצת אחר,של דרכי הטבע.משהו בא לקראתי כביכול.לא צריך להילחם יותר בכלום,באף אחד.

זה הגיל שלי,זו עכשיו אני.ורק אני.ורק אני.ורק אני....

זרם של אנרגיה עובר בי כשאני חושבת על כל הדברים שאני יכולה לעשות.

מאידך,תמיד עשיתי מה שרציתי והלכתי נגד הזרם,גם אם ההשלכות של זה היו לעזוב את הבית,להתאשפז או כל מיני השלכות נוספות שלא אפרט כרגע.

לא ממש רלוונטי..טכנית,אני לא חושבת שארגיש כל כך בהבדל כי היתי עצמאית מגיל צעיר מאוד,מכל מיני בחינות.אולי איפלו מכל הבחינות.

אבל את זה עשיתי באופן מרדני.הלכתי כנגד הזרם.לפעמים במתכוון ולפעמים לא.עכשיו אין מישהו שיכול טכנית לעצור אותי.

לא אמא,לא אבא,לא משפחה,לא בתי משפט,לא רופאים ולא כלום.לטוב ולרע.

כשכתבתי את המשפט האחרון נזכרתי בתקופה שמן הסתם לעולם לא אוכל לשכוח,התקופה בה אושפזתי.

אני זוכרת שלא היתה לי זכות בחירה,ושהכדור היה בידיים של אמא שלי.גם של 'אבא' שלי,אבל בעיקר היא.בכל אופן,בין אם רציתי להתאשפז ובין אם לא,

הבחירה לא היתה בידיי.

לא גיליתי לאף אחד,אבל היתה בזה תחושה כזו שלא יכולתי לסבול,צמד המילים העבירו בי צמרמורת ובחילה באותה התקופה,הרגשה של רחמים עצמיים.

כמו שאתם יכולים לראות,או לדעת מהפוסט הזה או קודמיו,מהטבע שלי אני ילדה מאוד קיצונית,לפחות היתי.שנאתי אמצע,שנאתי עמק שווה,

אהבתי למרוד ולמרוד עד הסוף.מה שנקרא 'לא לראות בעיניים',

רק להכפיל ולשלש את זה פי ארבע ולשלב את זה עם המוח והלב המטורפים שיש לי...

לא משהו טוב לצפות לו.ובכל זאת,התוצאה הסופית היתה לא פחות מאשר הקיצון השני שממנו ברחתי ופחדתי פחד מוות.

אומרים שהדרך הטובה ביותר להתגבר על הפחדים זה לא לבזבז זמן,ולהתעמת מולם.

בכל אופן,סטיתי קצת מהנושא.העניין הוא שאם הבחירה היתה בידי לא בטוח שהיתי משאירה את עצמי באשפוז.

ואם זה מה שהיה קורה,לא היתי בחיים היום.היתי ודאי מתאבדת,או מתה מתת משקל קיצוני שלא היתי כ"כ רחוקה.

בכל זאת,הגעתי משותקת בחצי גוף עוד כשהיתי באשפוז בית והמרחק מפה לשם לא היה כל כך רחוק.

ראיתי את מלאך המוות בא לקחת אותי.רציתי את זה באותה תקופה.

היה לי רע הרגשתי כאילו אני שואפת מסמרים חדים אל תוך הריאות המדממות שלי.היום,למדתי להעריך את החיים שלי.

למדתי שאהבה זה לא הכל בחיים.בין אם זה אהבת אב,או בן זוג.למדתי שיש לי רק את עצמי.ואסור לי לתת לי ללכת.לא משנה מה.

למדתי כ"כ הרבה במשך 18 שנה האלה.ועד היום אני מנסה להילחם בתמימות מסויימת שקיימת בי,ואני האמת שונאת אותה מאוד.

בכל אופן,אהיה גדולה מספיק להחליט ולהיות גברת לעצמי לכל ובכל דבר אשר ארצה לעשות.פשוט כ-ל דבר.

העניין הוא לדעת להפעיל שיקול דעת נכון.לפעמים ההחלטה נושאת השלכות הרסניות ודרסטיות שלעיתים בלתי הפיכות בעליל.

כמו כן,התקופה הזו מסמלת בעיניי מעין התחלה של החיים עצמם.אומנם החיים שלנו מלאי מסגרות ועוברים מאחת לאחרת,

אבל זו מסגרת מהסוג האחר.אין יותר חממה.מכל המשתמע מכך,ומכל המובנים.

בכל אופן,יש עוד איזה עניין לא פתור שלי עם עצמי בקטע של היום הולדת.

אני חוגגת לקראת סוף השבוע במועדון לילה בתל אביב למרות שהיום הולדת שלי עצמו חל בתחילת השבוע.

תמיד,בכל יום הולדת שלי אני בוכה.ולא משמחה.אני לא יודעת למה,אבל אני שונאת את היום הזה.ז"א שנאתי.אני מנסה מאוד שלא.

זה יושב לי פה ומציק לי.אין לי מושג למה.מקווה שהכל ילך חלק הפעם.

כרגע אני מנסה להתחיל את כל העסק הזה על הצד הטוב ביותר שאפשר.לא לשכוח שאהבה זה הרבה,אבל לא הכל בחיים.

ולא לסמוך על אף אחד.תרתי משמע.לא חברים,לא חברות,אולי גם לא על משפחה.

בסופו של דבר כל מה שנשאר לך זה כלום מלבד את עצמך.

לנסות להשריש את העוגן הזה במקום חיובי שבו אפשר רק לצמוח ולגדול,

ולא לתת מקום למקומות הרסניים כאלה ואחרים להשליט טרור ואימה על החיים שלי כמו בעבר.

יהיו מעידות,תמיד יש.אבל לפקוח שבע עיניים,לעשות מה שאני חושבת לנכון,לפי שיקול דעת שלי ולא של אחרים.

התיקון החדש:לפעול גם מתוך רגש,אבל יותר מהראש.להיות ריאלית.היום שום דבר הולך עם רגש בעולם הזה.

ככה שגם ההכללה שלו לוקה בחסר.

בכל אופן,שבוע מסתורי מחכה לי,בהצלחה לי.בפעם הראשונה מזה פוסטים רבים,

ניצוצות של נימה אופטימית מלווים בהרגשה של לקיחת הרבה אוויר לקראת הבאות.

ולא לשכוח,ריאלי,ריאלי,ריאלי.אה כן,ולא לשכוח גם את עצמי.;)