כבר שלושה חודשיים שאני ודויד ביחד.

הבית ספר בסדר, לומדים לחיות איתו.

דויד פשוט הילד הכי מתוק שילדה רק יכולה לחלום עליו.

מדניאל כבר שכחתי, היא ועומר ביחד אבל כל החברות שלה שונאות אותה בגלל שהיא התמזמזה עם עומר בזמן שהוא ושירלי היו חברים.

ואני? 

אני בסדר. אני דווקא לומדת כמה שיותר ויותר לאהוב את הגוף שלי ואת החיים בכלל, התחלתי לשמוע עוד סוגי מוזיקה מעבר למטאל ולרוק, עכשיו אני שומעת גם עיברית ופופ ועדיין שונאת מזרחית ודיכאון, ואפילו יש לי כמה חברות חדשות שמסתבר שהיו איתי מכיתה ז' ולא דיברתי איתם אף פעם.

ובזכות מה שקרה עם דויד, אני בן אדם מאושר, הרבה יותר מאי פעם וטוב לי ככה.

"בוקר טוב" באתי ולכיוונו של דויד שישב בשולחן שלנו עם מצב רוח שמח במיוחד.

"בוקר טוב.." אמר מחייך אליי.

התקרבתי אליו, נתתי לו נשיקה על שפתיו וישבתי במקומי.

מה נישמע?" שאלתי, עם חיוך גדול על פניי.

"בסדר... בואנ'ה תגידי מזה המצב רוח הזה פיתאום?" שאל, מופתע ממני.

"סתם.. פיתאום הבנתי כמה טוב לי איתך" אמרתי מחייכת לכיוונו.

"וואלה? מה ככה סתם?" שאל בהתפלאות.

"כן" עניתי במהירות.

לילך נכנסה לכיתה והחלה לספר לנו על מבחן הקרוב בהיסטוריה, שאפילו הוא לא הצליח להוריד לי את המצב רוח המדהים שהיה לי היום.

כשהיום ניגמר, חזרתי הבייתה, עשיתי שיעורים ויצאתי החוצה לבדיי.

אני עדיין אוהבת להיות לי לבדי, זה משמח אותי וזה נותן לי קצת זמן עם עצמי.

בזמן שאני מתהלכת לי בשכונה ככה סתם עם עצמי, אני רואה את סיוון ומירי, שתי בנות ממש חמודות לא מהבית ספר שהכרתי לפני כמה שבועות במועדון לבני נוער שניקרא "המרתף".

"המרתף" הוא בעצם בית קפה די גדול שמכיל שולחנות משחק, משחקי מולטימדיה וחדר חזרות ללהקות, וכל זה מיועד רק לנו ואנחנו אלה הם שבעצם מפעילים את "המרתף" ושומרים עליו, כאילו אין מבוגרים בשטח.

"היי סיוון, היי מירי" באתי לכיוונם להגיד שלום.

"הייי מה קורה ניקי?" סיוון באה ליכווני ומחבקת אותי ומירי מיד אחרייה.

"האמת שדי טוב.." חייכתי..

"נחמד.. תגידי מתי את באה שוב למרתף? לא ראינו אותך די הרבה זמן.." אמרה מירי, וסיוון שליידה הסכימה איתה.

"אממ לא יודעת, אולי אני יבוא מחר עם דויד" חייכתי.

"אהה החבר הזה שלך..." אמרה סיוון, מחייכת.

"כן תבואי! גם אנחנו ניהיה שם.." אמרה מירי.

"אני יבוא" הנהנתי..

"היה נחמד להיתקל בך ככה סתם, ביי בנתיים" אמרה מירי, מחבקת אותי וסיוון אחרייה, הם כמו חברות הכי טובות הם הזכירו לי אותי ואת דניאל בעבר.

"ביי" אמרתי, נפרדת מהם לשלום.

אחריי הפגישה הנחמדה שלי עם מירי וסיוון החלטתי ללכת לדויד ולעשות לו ביקור בית, בתור הפתעה.

דויד גר מאוד קרוב אליי, שזה יוצא ממש טוב ככה שלא נצטרף להתמאץ יותר מידי בשביל להיפגש, חוץ מיזה אני מאוד אוהבת להיות בבית של דויד, יש לו וילה ענקית! וחצר כ"כ יפה ומושקעת.. 

הגעתי לפתח בייתו וראיתי את אימו מטפלת בפרחים בחצר הקדמית.

"היי גברת פוזננסקי" אמרתי בחיוך לאימו של דויד.

"היי ניקול! מה שלומך?" אמרה.

"בסדר.. מה איתכם?" שאלתי.

"מעולה...את באת לדויד?" שאלה.

"אממ כן" עניתי, איזה עוד סיבה יש לי לבוא לבית שלהם?

"הוא בחצר האחורית עם מיכל, תרגישי כמו בבית חמודה" אמרה.

"תודה" עניתי. 

אני נכנסת מהגדר הקדמית של משפחת פוזננסקי ואני לא מפסיקה לחשוב, מה דויד עושה שם עם מיכל?, מה הם יכולים לעשות?, הם בטח לומדים...

הוא הריי לא היה עושה שום דבר אחר.. נכון?!

הגעתי לחצר האחורית ואני רואה את דויד תוקע את לשונו בתוך הפה של מיכל על הספה המתנדנדת שבחצרו האחורית.

מיכל היא ילדה משיכבה שמתחנתינו היא בכיתה י', היא יפה ומוכשרת והרבה דברים שאני לא. אבל זאת לא סיבה מספיק טובה לבגוד בי, לפחות שהיה מודיע משהו לפניי, שלא הייתי צריכה לראות מהצד דברים שאני לא צריכה או רוצה לראות.

קפאתי לאיזה 5 שניות, לא ידעתי מה לחשוב. בכלל לא האמנתי שדויד יעשה לי דבר כזה, אבל אולי בעצם כן הייתי צריכה להבין אתזה מלכתחילה שהוא  שנישק אותי בלי שהכיר אותי לפניי או ידע מי אני בכלל.

התחלתי לבכות, הוא אפילו לא שם לב שהייתי שם כי עמדתי בצד, הלכתי אחורה, לא רציתי להפריע לו לתקוע לשונות בגרונות של אנשים אחרים.

יצאתי מהחצר ורצתי לכיוון הבית שלי, בוכה ומושפלת, כזאת הרגשה לא הייתה לי בחיים.

נכנסתי הבייתה וישר עליתי המדרגות לחדריי שאימא שלי או אבי יראו באיזה מצב אני נמצאת ויתחילו לשאול שאלות.

סגרתי את הדלת, שמתי מוזיקה רועשת מהמחשב ונכנסתי לפייסבוק.

נכנסתי לפרופיל של דויד והתחלתי לחשוב על משהו שדויד אמר לי.

דויד אף פעם לא אישר לי את הבקשה ששלחתי לו שאנחנו חברים בפייסבוק, הוא אמר לי שאהבה זאת אהבה בין שנינו לא בין שנינו וכל העולם והוא רוצה שזה ישאר ככה, אני קיבלתי את החלטתו ושתקתי. אולי הוא לא רצה לדחות בקשות של בנות אחרות, עכשיו הכול ברור, פיתאום הבנתי איזה מין בנאדם הדויד הנורא נחמד הזה... הייתי צריכה לראות את הפרצוף שלו לפני..

'מה קורה פריקית חסרת חברים?' קיבלתי הודעה מאביב בפייסבוק, איזה טיימניג הוא מוצא לעצבן אותי.

'מה את רוצה?' שאלתי.

'להציק לך' ענה.

אני ואביב כבר מהגן מכירים, תמיד שנאתי אותו והוא אותי, אבל משום מה האימהות שלנו כמו BFF.

'את לא יכול ללכת ולהציק למישהו שבאמת ירד לרמה שלך?' עניתי.

'אני יכול, אבל נעעע... אותך הכי כיף לעצבן' ענה, ואני צוחקת עם כל הדמעות.

'חה חה חה ו-חה (NOT)' כתבתי.

'את מנסה להיות מצחיקה ולא הולך לך, אם תתאמצי יותר אולי תצליחי' ענה.

'אז זהו שאני לא מנסה, מה אני כמוך? מנסה כל היום להיות ליצן החצר של הכיתה ולהצחיק את הפרחות הדפוקות שמשום מה אתה חושב אם תצחיק אותם אז הם ישמיו עלייך משהו' עניתי. ומשום מה הרגשתי אכזרית, אולי קצת הגזמתי?

'אאוץ'! ורק לידיעתך אני יכול להשיג את כל מה שאני רק רוצה, אני פשוט לא רוצה..' אמר.

'ברור....' עניתי.

'אל תאמיני...' ענה.

'אותי אתה לא יכול להשיג!!' אמרתי,מצחקקת.

'זה בגלל שאת ילדה פריקית חסרת חברים ואותך אני לא רוצה אפילו לא בשביל חיית מחמד' ענה והפעם הוא החזיר לי על כל מה שאמרתי.

'ערס' אמרתי

'פריקית' ענה.

והתנתקתי מהפייסבוק.

~טרררר~טרררררר~

"הלו?" עניתי.

"מאמיי זה אני דויד, מה קורה?" שאל.

"בסדר.. אתה עסוק?" שאלתי..

"למה שאני יהיה עסוק?" שאל בחזרה..

"כי חשבתי שהלשון שלך עדיין תקועה בגרון של מיכל" אמרתי, ונתקתי.

שמתי את הפלאפון על שקט והלכתי לישון, מנסה למחוק את כל שלושת החודשים האלה מהראש שלי שרוב הסיכויים שגם בהם הוא בגד בי.