"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

 כל הכמעטים שלי

אני מזיזה את הלפטופ שלי באי נוחות אחרי שהוא גולש שוב ושוב מעל השורטס הורודים שלי, כשאלו חושפים את פס הבטן התחתונה. אני מתבוננת על השקיעה, מכבה את המזגן, מדליקה את מנורת הלילה, פותחת חלון ונותנת לוילון להתנופף לו לאיטו. ברקע אריתה פרנקלין בוקעת ממכשיר שמע חלש. ריח לימון מציף את החדר בעננים דקים וחסרי צבע, מתפשט לאיטם אל מחוץ לפתחי האויר הישר לשכנים. כיסוי המיטה נוח מתמיד ומיושן בגווניו. פסיו השחורים-לבנים מתכופפים לנוכח משקל התיק האדום שלי, זה שבתוכו אפשר למצוא את מלאי האחריות היום-יומית וערכה שמכילה את כל מה שאפשר לכל רגעי הכמעט: כמעט חולה, כמעט עייפה, כמעט מיובשת, כמעט שייכת, כמעט מדוייקת. לכל רגע כזה יש תרופה משל עצמה: אוזניות, פלסטרים, משככי כאבים, קלמר מגוון בתכולתו, מחברת עטופה ברגש ובקבוק מים מפלסטיק עבה כזה שאפשר לסדוק רק אם ממש מתאמצים.

\\\

בשלישי האחרון במסיבה הכי חמה בעיר, ממש זו שהנהג מונית שאל ואמר לגביה:  "אני לא מבין, מה קורה שם? זו הפעם השלישית שאני מגיע לשם הערב" מצאתי את עצמי יושבת בתשישות על כסא בר גבוהה. "הם חוגגים שש שנים החבר'ה, יש למקום יום הולדת" נזכרתי במה שאמרתי לנהג. "נו בסדר, כל שבוע יש שם יום הולדת שמומלדת" ענה בעייפות מהולה במרמור. "בסדר, פעם בחודש מותר. הרבה זמן שלא נעשה כזה רעש בעיר" ניסיתי לדבר על ליבו של האיש ובכך לרכך מעט את שעות הלילה המתמשכות. "מצידי כל יום, אל תביני אותי לא נכון! אני בעד המסיבות, והחגיגות והרעש. פשוט כמעט ואין לאנשים בגילי לאן להגיע. הצעירים והצעירות צריכים לחגוג, אין ספק בכלל. רק... מה איתנו? אלו שכדי לנענע במרפקים ובברכיים יצטרכו לעשות שבוע אמבטיות קרח" הוא המשיך בעייפות ועצר בפינה שממול לבר. הודיתי לו בחיפזון בעודי מוסרת את התשלום על הנסיעה וירדתי במהירות מהמונית.
 עצמתי עיניים ונתתי למאוורר המסתובב שמולי לפזר מעט את הזיעה שעל פני לכל עבר. כשפקחתי אותן עמדה מולי בחורה שלא הכרתי עם מבט מזוגג בעיניים שניסתה לדחוף לפי לגימה של וודקה אוכמניות. "קחי, אני לא שותה לבד. אף פעם לא שותים לבד!" –"לא, זה בסדר. טוב לי ככה." "קחי, קחי, אני אומרת לך- זה יעשה לך טוב. מבטיחה לך. גם ככה את כבר פה וגם ככה כיף, מה אכפת לך?" היא ניסתה בכוחותיה האחרונים לשכנע אותי. התבוננתי בה במבט שואל ולקחתי לגימה מהמשקה. חיוך התפשט על פניה והיא המשיכה הלאה לרחבה. המשכתי לשבת שם ולהתבונן בזוגות החולפים, בפרצופים המשתקפים מהמסכים השחורים, בטיפות הבירה שניתזו על הרצפה, בהבזקים חולפים שהצלם השאיר למזכרת החוגגים. בעודי מהרהרת על הערב ניגשה אלי חברתי הטובה, זו שטסה יותר מאלף קילומטרים לחופשה בארץ הלחות וכור ההיתוך. "תשמעי שאני מתה עליך" היא צועקת לי באוזן מנסה לגבור על רעש המוזיקה. "באמת, אין דברים כמוך. מסיבה מטריפה, אנשים יפים, מוזיקה מדהימה ואריאל. לא יכולתי לבקש יותר מזה!" היא צוחקת והראש שלה נזרק לאחור. "נו מה, הטופ של הטופ אחותי. אמרתי לך שיהיה אדיר" אני עונה ופונה לקחת עוד לגימה מהבירה החמה שלי. היא מתקרבת לאוזני ולוחשת ש"הוא ניגש אלי ואמר כמה שאני..." אני לא נותנת לה לסיים את המשפט ומבקשת שתגביר את הקול. היא, לעומת זאת, בוחרת שוב ללחוש כי "לא נעים שכולם ישמעו" ולמרות שאלף פעמים הסברתי לה שהיא בארץ זרה, אף אחד לא מכיר אותה, הרוב כנראה לא מבינים אותה ובסופו של דבר מה שיש לה לומר מעניין רק אותי- היא עדיין מתעקשת ללחוש. "הוא ניגש אלי ואמר כמה שאני יפה הערב" היא שוב לוחשת ומהנהנת בסיפוק.
"ו..." אני עושה תנועה עם היד שמטרתה לדלות עוד פרטים על המאורע המרגש. "ו... זהו, הוא המשיך הלאה. הוא עובד, בכל זאת" היא מגלגלת עיניים. "נו פסדר שהוא עובד, גם את עובדת. בעיקר עובדת עלי בכל הנסיונות שלך להתחמק ממשהו שאת כל כך רוצה. תגשי אליו. מה, לא היתה אפילו נשיקה על הלחי? חיבוק חטוף? מבט ארוך ומשתהה? ריקוד סוחף? משהו?" אני שואלת בקול מלגלג מעט. היא מביטה בי כפי שמביטים בילדה שהרגע שפכה קרטון חלב, מבט נוזף שמטרתו להעמיד אותי במקום. "לא, מה פתאום, נראה לך? אמרתי לך, הוא עובד. אבל הוא כן כמעט חיבק אותי ואז מישהי ניגשה" היא מדגישה את הכמעט כמי שנאחזת בחוט תקווה שנפל מהשמיים. אני מתבוננת בה רגע ארוך ושואלת אותה "ולמה רק כמעט?" שהרי את היסטוריית הכמעטים שלי היא כבר זכתה לשמוע ערב קודם לכן כשהתקשרתי ללרלר על מאורעות היום. "כי אני לא העזתי והוא כבר ברח. בקיצור עזבי, יהיה בסדר" היא זורקת בחצי עצבנות ופונה ללכת לשירותים.
 אני חושבת על רגע הכמעט שהפיח בה תקווה, בחברה התיירת שלי שכל-כך מקווה לרומן ישראלי קצר, ותוהה על הכמעטים שלי. על הפעם ההיא שכמעט נפגשתי עם ש' כשנסעתי עד לעומס התנועה האנושי הבלתי-נסבל בקינג ג'ורג' ורק בשביל הסיכוי לפגוש אותו כשהוא מסיים משמרת. ועל הפעם עם א', שאחרי שהכרנו בפאב קיבל ממני הודעה בנוסח של "אמרו לי שאין טעם לשלוח לך הודעה כי לא יצא מזה כלום, אבל הנחתי שאין לי מה להפסיד" ואף פעם לא טרח לענות. היה גם המקרה ההוא עם ע', שכבר קבענו להיפגש ובמקרה הייתי בפגישה בעירו שלו בצהרים בהירים של מאי וברגע האמת פשוט לא ענה. מאוחר יותר באותו ערב הוא שלח שהשאירו אותו לעוד יום בבסיס כי הקצין תורן חלה. האמת היתה שהוא פשוט לא העיז לומר שהוא לא רוצה שניפגש. המקרה האחרון שהיה היה עם ר'. אחרי שניהלנו פלירטוט נעים ליד ברזי הבירה בעודו מוזג לי ולחברה שוטים, וכמה ימים לאחר מכן גיליתי שהוא שלח לה הודעה והם שכבו.

כל הכמעטים שלי ארוזים בתוך ארון בגדים ללא ידיות. הדלתות בו שקופות, הזכרונות פרוסים, הכמעטים כואבים בכל פעם שמתקרבים לגעת בהם כאילו היו לגיצים מאש שאף פעם לא הפסיקה לבעור וזו- רק מתחזקת עם הזמן. משהו בארון הזכוכית הזה מכתיב את עובי דפנות הבטחון שלי, שכן יש לו חלק נכבד בעיצוב התפיסה העצמית. יותר מדי קרדיט לחפץ ללא רגשות או דעות על העולם הרחב, ללא יכולת השתנות.
הכמעטים שלי הן כמו עקיצות היתוש אליהן אני אלרגית: תחילה כואבים. מאוד כואבים אפילו. העקיצות רגילות להתנפח עד לכדי מימדים לא אנושיים של עיגול אדום בקוטר סנטימטר, ואילו הכמעט יודע לקחת נפח גדול מזמן המחשבה והרגש לרעתו. בדרך-כלל אני מניחה אלוורה או משחת סטרואידים שעוזרת למתן מעט את הכאבים, אך המשחה הקיימת לכמעטים בשוק (הלא היא גלידה בקופסת שלושה ליטרים או צפיה ברצף באיזו סדרה אקראית) לא מצליחה למתן, וגם לא להשכיח, אלא בעיקר לצפות את המציאות בשכבה דקה של עולם מקביל.

\\\

אני עומדת מול המראה השחורה שלי ומתבוננת בבבואה של עצמי דקות ארוכות. המראה הזו איתי כבר שנתיים שלמות. זאת, לאחר שהיתה תלויה לאורך השנים בביתם של דודי. יש לה מסגרת עבה ושחורה, היא עשויה מעץ ותמיד יש עליה שכבה של אבק. לא משנה כמה אנקה אותה, אעבור עם מטלית יבשה או רטובה, עם חומר לניקוי חלונות ועמודי עיתון למען הניגוב- היא עדיין תתמלא אבק. כבר חודשים אני אומרת לעצמי שאחזק את החוט שמחובר אליה מאחור כדי שחלילה לא תיפול וחודשים שאני מתעלמת ורק תוקעת מסמר חדש בכל פעם שהקודם נפל. "אני מאוד אוהב את החדר שלך ואת המראה הזו" אמר לי פעם מכר שביקר בחדרי. "היא משתלבת טוב בחלל במיוחד בגלל שהוא עמוס וצבעוני והיא כאילו זרקה עוגן בתוך כל ים הצבעים הזה" הוא אמר בעודו ניגש ללטף אותה.
 אני מעבירה אצבע על המסגרת ומתבוננת מקרוב בכל תווי הפנים שלי: הלחיים העגולות, השפתיים המשורטטות, העיניים הכחולות הגדולות. האף שנחשב ל"אף יהודי" בבדיחות הסובייטיות ולו מחובר עגיל זהב קטן ועגול. המצח שלי שמתחיל בצורה של לב והגבות הבהירות שלי שדודה שלי הגיבה לי פעם לגביהן בכל תהליך 'עשיית הגבות' ש"אני לא מבינה על מה את מדברת, אין כאן מה להוריד בכלל שלא לדבר על לראות" מרוב שהן כל-כך בהירות. זה השלב שבו אני מסתובבת להתבונן בפרופיל של עצמי. חזה לא גדול, לא סימטרי ולא "מוצק", אך גם לא "נפול". בטן שבולטת קדימה בצורת בלון. ירכיים בצורה של סירה עם חרטום שנפגש בקרסוליים ובכפות הרגליים שלי. הכתפיים שמוטות, הקוקו גבוה, הישבן במקומו לא גבוה מדי, לא נמוך מדי ולא בולט. הכל כמעט כמו שצריך. כמעט במקום. כמעט כמו שרציתי. אולי צריך רק להוריד עשרה קילוגרמים. אולי לעשות ספורט מדי יום. אולי לקנות בגדים שיצליחו להכיל את כל הצדדים ולא רק את מה שקל להפגין. אולי שאיבת שומן או ניתוח קטן. אולי מכונת שיזוף. אולי את כל המכשירים האלו שמוכרים בערוץ הקניות שעובדים על סוללות ולובשים אותם כמעין חגורה על האיבר שעליו רוצים להפעיל הכי הרבה גלים אלקטרו-מגנטים כדי שיצליחו לפרק איזה שומן אחד או שניים. אולי מזרק ביתי שישאב את הכל החוצה- כל יום קצת. אולי מחטבים. אולי תרומת איבר כדי להרגיש שיש בי איברים שהם מספיק חיוניים כדי לא לרדות בהם. אולי כל היום שיער פזור למרות שחם, כי זה הדבר היחיד שמאפשר לספוג בעצמי את כל מה שלא מדויק. אולי שמלה שמהדרת את צבע העיניים והשיער ומבליטה את תנועות הריקוד, אך את כל השאר היא פשוט בולעת כדי שלא יראו. שלא יזהו. שלא ידעו במילים אחרות ש

אני כמעט אוהבת את עצמי, רק לא ממש.

איזה סרט נטפליקס רואיםות היום?

מה משמשים לצד יין?

איך מגרשים הבדידות?

בלי להתבייש. אפשר לשלוח מייל.