פשוט לעמוד שם , מול קבוצה של אנשים שאני והם ? צריכים להיות הכי יחד ומגובשים,
אבל גם אני והם יודעים שזה לא ככה , שברגע הראשון שאני אפקשש הם יצחקו עליי,
שלא יתמכו בי באמת כשאני צריכה ..
ועוד לעמוד ולדבר, ביחד איתה , הזאת עם הבטחון העצמי שכולם אוהבים ,
שאני והיא הפכים .
לדבר , עדיף בלי לגמגם אבל זה לא יצליח , על נושא שלא באמת מעניין מישהו ,
ולגרום לא ללא הצלחה להיות מעניין.
מה להגיד ? מה לשאול ? מה לעשות ?
פשוט לעמוד שם ולראות אותם מסתכלים עליי,
בוהים בי.
. ואני הריי יודעת מה יקרה.
תחילה אני אגמגם , יהיה לי בלאק אאוט , אני ארעד.
אשכח הכל , ואז אני אגיד שאני מרגישה לא טוב, ושכואב לי הראש.
אבל אני חייבת , חייבת להמשיך . כי זה חלק מהתהליך ,
שבסופו , ייקרה מה שחיכיתי , שרציתיי, שחלמתי עליו מכיתה ד'.
הכניסה לשכב"ג .
אני לא יכולה פשוט לעצור עכשיו.
ואז בא הוא, המדריך משנה שעברה.
( שאני גם אוהבת , למרות פער הגילאים.. אבל ששש. אל תגלו.. )
ועוד אומר לי שזה קל ,פשוט , שנדבר מחר והכל יהיה בסדר.
כאילו אני בכלל שולטת בפחד .
הצופים האלה .
שהם הכל בשבילי.
להתארגן, לשים את העניבה הירוקה שלי,
חאקי , נעליים , קוקו או פזור לפי המצברוח,
וללכת , לשבט,
שמהווה חלק עצום בחיים שלי.
שהוא הביית השני שלי, אם לא הראשון.
ולפעמים אין לי כוח ללכת,
למה ?
הריי הילדים שם לא אוהבים אותי ?
כי חיכית לזה מכיתה ד' יא נעל!
באמת ? אני עונה לעצמי..
כן ! באמת !
ואילו אני ? רק הולכת לשם כי הוא אמר לי .
כן , המדריך.
ולא , אל תשפטו אותי.
אני הולכת לשם רק בשביל החיוך שלו.
זה לא שאני סובלת שם..
ממש לא !
אני נהנת .
פשוט , הם כלכך מגובשים להם בינם לבין עצמם.
ואני הזאתי , מהבצפר ההוא , האחר .
שאף אחד לא רוצה להיות איתה בזוג ,
ואילו אני ?
רק מדמיינת בראשי את הסיטואציה.
שי , מדריכת כיתה ד' .
בטיול פתיחת שנה הראשון שלהם
מביאה להם צ'ופרים ומעודדת.
מלמדת מוראלים.
מספרת להם את הסיפור עם המדבר על העניבות.
ובשביל זה, ובשביל החיוך שלו ,
אני ממשיכה.
כי ככה זה.
אני לא מסוגלת לראות את עצמי בלי השבט שלי.
שהוא הכל בשבילי .
וזהו בעצם .
עד פה הסיכום שלי .
ג'אסט וויש מי לאק.. (:
♥
שי ,
שלא משנה מה הוא והחיוך היפה שלו יאמרו,
תשאר בלחץ ( מזהה בלחץ ? בטראאנס לחץ ! )
מההתנסות הזאאתיי -,-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Me And Thats It