אני מרגיש שניצלתי בעברי את המילה ריקנות כל כך הרבה שערכה נעלם.

הייתי אומר שריקנות היא שיעמום עמוק של הנפש אבל אני לא אוהב להתייחס לנפש כדבר, אולי ריקנות היא פשוט שיעמום?

שיעמום פג ברגע שמשהו מעניין מגיע... הרבה דברים מעניינים בהחלט הגיעו וזה לא פתר את הבעיה.

אז מה זה ריקנות?

אני כן מתייחס לריקנות כאל שיעמום כי זה הדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו.

כמו שאושר זה שמחה בקנה מידה גדול יותר, דיכאון זה עצב בקנה מידה גדול יותר וחרדה זה פחד בקנה מידה גדול יותר כך אני מסתכל על ריקנות.

כמובן שאף אחד מהדברים האלה לא מדוייקים אבל בשביל שאנשים שלא חוו את כל אלה יוכלו לנסות להבין, ככה אני נותן להם את השמות האלה.

בסופו של דבר השיעמום הוא מחסור בגירויים חוצוניים שגורמים לאדם את תחושת חוסר המעש המעיקה

כך הריקנות היא שיעמום בקנה מידה גדול יותר, הגירויים הם גירויים נפשיים בעיקר ובכך שהם לא קורים הם יוצרים את המועקה הזאת.

מעבר לזה, הריקנות מונעת ממני את הרצון לחפש אחר דברים שיפרו אותה.

עד שבסוף כבר כלום לא משנה

כלום.

כלום לא מעורר תגובה

כלום לא יוצר גירוי

כלום.

וזוהי הריקנות שלי.

כלום.

חוסר היכולת להרגיש

כאילו מישהו הוריד לחיים את הווליום לאפס.

כלום לא משנה, והעובדה שהוא לא משנה לא משנה.

כלום.