זאב בודד

הרגעים האלו שהבדידות עוטפת אותי שוב ומרגישה לי כמו הפעם הראשונה שמוציאים את שמיכת הפוך מהארגז של המיטה אחרי הקיץ.

נעימה כ"כ מחממת אותי בלילות קרים, כמו ג'ויינט טוב עם עצמך במרפסת בבית שלך, כן סוף סוף בית שלך.

בלי הורים, בלי אח שלך, בלי כאב ראש, פשוט נעלם לכולם בלי שום צורך לתת דין וחשבון ולא מתבייש להגיד להם, "אני לא מזמין אתכם כי אני לא מזמין אף אחד בשלב זה, יצאתי מהבית של ההורים תנו לי את השקט שלי, תנו לי את הלבד שלי", ואז אתה מגלה שאמא שלך התחילה לסבול מהתמוטטויות עצבים כי פתאום הילדים שלה כבר לא גרים אצלה בבית, הבן הקטן, התינוק שלה עזב את הבית. 

ידעתי שזה יקרה, אבל באיזשהו מקום אני אומר לעצמי, וואלה בעיה שלך את יותר חזקה מזה, ידעת שיום אחד אני אצא מהבית שלך, אני כבר בן פאקינג 26 עוד מעט 27. אני צריך את העצמאות שלי, את השקט שלי, את הלבד שלי, את הפעם הראשונה שלהוציא את הפוך מהארגז של המיטה אחרי הקיץ.