המעבר מהבית של ההורים לדירה עם שותף גרמה לי להבין שאני בן אדם ממש קשה, חיצונית אני מאוד קשה, אני לא מצנזר את עצמי לא משנה עם מי אני מדבר לא משנה אם הדבר שאני אגיד יפגע באותו בן אדם, גם אם אני ממש צוחק עם אותו אדם. לאט לאט אני מתחיל להבין שלא כולם חושבים כמוני וכנראה שמה שאני רואה כמחשבה הגיונית לאחרים נראה ממש מוזר. צריך למצוא את הדרך לגרום לכולם להבין מה אני רוצה בלי עצבים ובלי וויכוחים מיותרים.
יום שבת הייתי בהופעה של היהודים, יש מצב ש10 שנים לא ראיתי אותם בהופעה, לא רק, שלדעתי, המוזיקה שלהם קצת כבר לא מדברת אלי, הם יותר מתונים, פחות מחוספסים, פחות "כבדים" כמו פעם, לדעתי כל אלבום שהגיע אחרי האלבום "פחד מוות" הוא כבר לא שייך למה שהם ייצגו פעם, אולי פה ושם שירים טובים כמו פעם, אבל הקו הכללי השתנה מזמן.
ואז הם הביאו את יובל בנאי להופיע איתם, בתכלס אין שום הצדקה לעלייה שלו על הבמה, היהודים לקחו כמה שירים של משינה ועשו איתם את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, לתת בדיסטורשן ואפילו נתנו כמה קטעים של פרוגרסיב מטאל, אהבתי והופתעתי לטובה, חבל שזה משהו חד פעמי.
וכאב אשכבים כאילו אתה שוב בן 14 ומתחרמן עם החברה שלך והיא לא נותנת יותר מלגעת לה בציצי בזמן שהיא טוחנת לך את הזין עם הכוס שלה כשהיא עדיין עם תחתונים וגם אתה וזה לא באמת מתקדם לאנשהו מצידך, מצידה היא נהנת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: