יוצא לי הרבה לחשוב על המוות, אני יודע שהוא יגיע יום אחד, כולנו נולדים וכולנו מתים יום אחד, יש משפט שאני אישית לוקח אותו כמוטו בחיים הוא הולך ככה:
"מקרה ילדותו והכרח מותו והיכן חירותו של האדם"
לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להיוולד וקובעים לנו שאנחנו נמות בלי לשאול אותנו, איפה החירות שלנו?
תמיד עולות השאלות, האם יש חיים אחרי המוות? מה קורה כשמתים? האם הולכים לישון? האם הכל נגמר?
כמו בן שזה קצת מפחיד לחשוב על זה, אני אוהב את החיים אני מברך את היום שנולדתי בו, אבל תמיד חייבים להיות מציאותיים.
אנשים חושבים שהמוות הוא הדבר הנורא מכולם, הם טועים.....
מוות הוא תוצאה אפסולוטית, אי אפשר לתקן אותה, אבל היא לא הנוראית מכולם, כשמתים כבר לא כואב ולא מרגיש איזשהו סבל
יותר קשה למשיך לחיות עם הכאב, להתעורר כל יום לכאב, ללכת לישון עם הכאב, והכאב יכול לבוא בכל מיני צורות, לפעמים הוא כאב פיזי ולפעמים הוא כאב נפשי, אבל הוא תמיד כואב, בחיים אל תזלזלו כשמישהו אומר לכם שכואב לו.
כאב זה אותו שביל שמוביל לכל מה שאנחנו רואים בעולם כאסור, אלכוהול, סמים, אלימות, פסיכוזה,
אם לא היה כאב היינו חיים בעולם אחר.
אבל כאב תמיד היה ותמיד יהיה שם, כי הוא הופך אותנו לאנושיים, לכל אחד כואב בצורה שונה וזה מה שמבדיל בניינו.
אני כותב עלייך בפעם המי יודע כמה, וכל פעם אני חושב לעצמי "מי שקורא את זה חושב לעצמו, כמה הוא יכול לדבר עליה???????"
כן לפעמים גם לי נמאס שאני מדבר עליה כ"כ הרבה, פאק כבר עברו 3 שנים, 3 שנים!! מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה, 3 שנים ומאז שנישקתי אותך בפעם האחרונה ואת לא יוצאת לי מהראש, כן אני מודה בפעם המי יודע כמה, אני יודע שאם עדיין היינו ביחד היינו גרים ביחד, ועוד כמה שנים היינו מתחתנים כי אני יודע שאת האחת בשבילי, אבל נפרדנו ואת לא חוזרת, אני בספק שאת זוכרת מי אני בכלל, אני בספק אם את חושבת עלי אפילו פעם בחודש, פעם בשנה! אני בספק אם את בכלל חושבת עלי, אבל אני לא יכול לשכוח אותך, אני מצליח למצוא מישהי אחרת, אני לא מנסה להשוות בנות אחרות אלייך כי זה בחיים לא יצליח, לכל אדם יש את היתרונות והחסרונות שלו, אבל אף אחד לא גורמת לי להזמין אותה לשתות משהו, אף אחד לא גורמת לי לשבור את המחסום הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: