ביום הראשון של חודש יולי השחון, יצאתי אל הרחובות המהבילים והצהובים של רמת גן לכיוון הבורסה על גבול ת"א.

הנרתיק המאוד לא נוח של הגיטרה החשמלית שלי היה תלוי על כתפי. התכוונתי לשים פעמי להרצל רז הנועז, שיעשה לה לה סט-אפ ואז אולי אוכל לנצל קצת את המגבר היקר הזה שמונח פה מאחורי. הניילון סתם מעלה אבק כבר חודשים. רכשתי אותו בכלי זמר. ואחרי שרכשתי אותו בכלי זמר התכוונתי לא לרכוש כלום יותר בכלי זמר, בגלל כל הדברים הרעים ששמעתי עליהם, ובגלל חווית הקניה הלא הכי סימפטית שהייתה לי איתם.

 אז לפני חודש בערך בחרתי גיטרה אקוסטית ליום ההולדת שלי. הורי הציעו לקנות לי אחת חדשה. נסעתי עד ראשון לציון בשביל להתרשם ממבחר הגיטרות של הרשת ההרבה יותר קטנה וידועה "מיוזיק סנטר". אחרי שעתיים שלוש של התלבטויות, רכשתי את ה"קורט פארקווד" האקוסטית באלפיים שקל. אבל זה סיפור אחר.

היום בצהריים בדרכי להרצל, חלפתי על פני הסניף החדש והנוצץ של כלי זמר בציר ז'בוסטינקי. חנות מרשימה, מפוארת ומגוונת ללא ספק. כמובן, שלא יכלתי שלא להיכנס. כמובן, שלא יכלתי שלא לנסות את הטיילור שלהם. גיטרה אקוסטית קצת יותר יקרה מזו שרכשתי (בחמש מאות שקל) ומגיעה עוד עם קייס קשיח. אבל נעזוב את כל זה. הסאונד שלה היה מדהים! מיד נדלקתי עליה. ומיד אחרי שנדלקתי עליה, התחרטתי על הפארקווד.

הצליל המתכתי האקוסטי המושלם של הטיילור, והמיתרים הסלחניים האלה שלא קרעו לי את האצבעות... לנגן עליה היה כמו לחצות חמאה עם להב רותח. רציתי לבכות. לחזור הביתה ולהשליך את הפארקווד מהחלון.

 'לא!' אסרתי על עצמי. מובטל אומלל שכמוני רוצה לרכוש גיטרה נוספת בתוך חודש כאילו הייתי מינימום קלפטון.

יצאתי והמשכתי ללכת לכיוון המפעל של עלית לשעבר. אבל היא עדיין הייתה בתוך הראש שלי. נדרתי בלב את כל ההבטחות הסגפניות והצדקניות האלה: אחיה כמו נזיר, אבצע את כל החובות שלי. עמדתי לרגע, ואז שבתי על עקבותי.

הייתי חזרה בתוך החנות תוך חמש דקות. איש התופים ארוך השיער הסתכל עלי לרגע במבט מבולבל.

ישבתי להתענג עליה עוד קצת. הייתי ממש שם. כל כך קרוב. כבר שאלתי על הנחות ופריסת תשלומים. עצרתי בעד עצמי. לא. לא! יש לי יותר מדי הוצאות ואפס הכנסה כרגע. אפילו לא לחודש הבא. שום קניה יקרה ואימפולסיבית.

אתם מבינים? אגו. כשקניתי את הפארקווד לא חשבתי על הגיטרות. חשבתי על המוכרים ועל היחס המזלזל שלהם. חשבתי למה לי לתרום עוד כסף לתאגיד ענק ומחוצף? יש עוד חנויות בסביבה. אפשר לקנות מהם, וגם על הדרך לעזור קצת לרשתות יותר קטנות. טעיתי. שוב. חשבתי שאני עושה בחירה מושכלת. אבל לא. חוץ מזה? המוכרים בסניף החדש היו ממש נחמדים. טוב, אולי כי הוא עדיין חדש.

חזרתי אל החירבה של דירה שלי. בלי סט-טפ, בלי גיטרה חדשה. בדרך, בעודי צועד עם הגיטרה על גבי ומהרהר ומתרעם על עוולות החיים, בכיכר הרחבה והסואנת עצר אותי זקן כפוף ומקווצ'ץ' על כיסא גלגלים ועם סיגריה נעוצה בין אצבעותיו.

'בחור! בחור! רק שאלה אחת!' הוא צעק ממרחק של כמה מטרים.  

באמת שלא היה לי מצב רוח להשיב לשאלותיו של המטורלל התורן, אבל בכל זאת עצרתי. 'מה..?' שאלתי בחוסר חשק.

'באיזו עוד אומנות מלבד מוזיקה אתה עוסק?' הוא המשיך לצעוק. כנראה הבחין בגיטרה על גבי. ממש אמן שכמוני. 

'שום אומנות.' כבר התכוונתי להגיד תודה רבה ולהמשיך ללכת.

'אתה בטוח?!' הוא הפציר. גם לא כתיבה?

גימגתי קצת. חשבתי על הבלוג. 'למה אתה חושב?'

'אני יכול לספר לך הרבה על עצמך!' הוא המשיך לצעוק. 'אתה אדם מאוד רגיש! ובחודש האחרון אתה לא ישן טוב!'

'אז אתה חושב שמשום הצורה שלי והגיטרה על גבי שאני אדם מאוד רגיש'? התקרבתי אליו. (מעבירים עלי הרבה ביקורת בזמן האחרון, ולמעשה, הוא האדם הראשון מזה חודשים שאומר עלי משהו שהוא בעצם נכון. ורק הרגע ראה אותי לראשונה.) 

'אני קורא תווי פנים וגם בכף היד. אני יכול לספר לך הכל על עצמך, אם זה מעניין.' 'אתה איש של לילה.' הוא המשיך. 'אתה מעדיף לישון בבקרים'. 'חמש שעות שינה מספיקות לך אבל אתה אוהב לישון'. הבחנתי שהוא היה חסר שיניים.

'מה שמך?'

'גארט'

'נעים מאוד גארט'

'כן אני אוהב לישון. בעיקר בבקרים. טוב, זה תלוי בתקופה..'

'הווו גארט, אני ידעתי עליך הכל ברגע שראיתי אותך. תסיר את משקפי השמש', הוא המשיך. 'יש לך סבא אחד בשמים. הוא שומר עליך. הוא היה אדם מאוד מאמין'. (טוב.. למי אין סבא בשמים? יש לי אחד בדיוק כמו לכולם. ולמען האמת בימים אלה אני חי בדירה שבה הוא גר כמעט כל חייו. אבל עד כמה שידוע לי כולנו במשפחה היינו כופרים)

'אתה גר בקומה האחרונה בבניין' (אפשר להגיד. יש אמנם עוד קומה עם דירה אחת, אבל מעלי רק גג. אצל ההורים חייתי למעלה מעשרים שנה, בקומה האחרונה בבניין. איזה מין ניחוש זה בכלל??)

'כשאתה נוהג, אתה נוהג בפראות. עברת תאונה אחת בחיים שלך שממנה יצאת בנס.' (האמת שאני נהג מאוד זהיר ולא נחפז. אבל בתקופת הצבא התנגשתי חזיתית עם וולבו. לא נפגעתי. זו לא הייתה תאונה כזו קשה אך הדייהטסו של אמא שלי טואטל-לוס.)

'אז מה אתה עושה בחיים, גארט?'

'כלום.'

'אז ממה אתה חי?'

'מכלום.' חייכתי.

'יש לך סיגריה אולי?'

'האמת שלא... השארתי את החפיסה בבית'

כנראה לא היה לו נעים לבקש כסף מבטלן מובטל בדיוק כמוהו, אז הוא התפשר על סיגריה. ושגם זו לא הייתה לי לספק, הוא איחל לי דרך צלחה ושלח אותי לדרכי. יכול להיות שהוא היה הדבר האמיתי? כמו בסרטים האלה שאיזה זקן מטורלל עוצר את הפרוטוגוניסט הספקן ומשנה את חייו? אז האם הוא שינה שינה את חיי? ממש לא.. בעל אינטואיציה מרשימה כלפי בני אדם? ללא ספק. לא היה איכפת לי להישאר לדבר איתו עוד קצת. אולי בפעם הבאה שאעבור בכיכר הוא שוב יהיה שם. הלוואי שהוא היה יכול לספר לי על דברים אחרים מאשר על הסבא זכרונו לברכה שלי... הלוואי והיה יכול לספר לי על תאונת הרכבת הזו שהיא חיי האהבה שלי. על הקשיים שאני מתמודד עימם בימים אלה. על הדימוי העצמי בזבל שלי. לפחות דבר אחד מובהק וברור כשמש בחיים האלה, סוף סוף, שממש רציתי את הטיילור ההיא...