כמעט בכל פוסט שאני כותב אני ממש מתאמץ להעביר את מה שאני מרגיש בצורה הטהורה, המובנת, והכנה ביותר.

לא יודע אם הייתי מרחיק לכת ואומר "יוצא מגדרי" על מנת להסביר את עצמי, אבל באמת שאני מאוד מתאמץ. אני בורר באוצר המילים שלי עם פינצטה, עושה שעת כושר סאדיסטית לכושר הביטוי שלי. יש פוסטים של עמוד שאני מסוגל לשבת עליהם יותר משעה. חרף כל מאמצי, אני לא ממש מרגיש "גמול" מהכתיבה. אני לא מרגיש שהוקל לי, אני לא מרגיש מובן, אני לא מרגיש שאני באמת מצליח להגיע לאף אחד. הבלוג הזה הוא תוצאה של סיר שעלה על גדותיו, והסיר הזה הוא הראש המוצף שלי. אין מספיק מקום לבליץ המחשבות הנוראי הזה שמגיע מהמוח שלי, שידוע לכולנו לא חודל לעולם כל עוד נשמתנו באפנו.

אני - רוצה. (הערת ביניים: אני מתנצל אני לא יודע איך להגדיר את המשפט מבחינה לשונית, הייתי אפס מאופס בלשון.) "אני רוצה", לכאורה הכרזה פשוטה ומובנת מאליה כאין כמותה, הכרזה שאנו משתמשים בה מיום היוולדנו. הכרזה שנעה החל מגחמה פשוטה כמו סוכריה כאשר אנחנו רק פעוטים, ועד לטיול הנחשק לזימבבוואה אחרי הצבא ולתואר הנכסף בכלכלה/עסקים/עריכת דין אחריו. 

"אני רוצה", זו הכרזה שמין הסתם כולנו שומעים הרבה ביומיום, מהזן הגחמתי והמרוכז בעצמו אליו אנחנו משתייכים.

גם אני שומע את ההכרזה הזו פעמים רבות, וכמה אני מקנא באנשים המכריזים עליה. ואני לא מתכוון ל"אני רוצה לישון". אני מתכוון לדברים הכביכול "גדולים" בחיים. כשמישהו יודע שהוא רוצה משהו. או אפילו חושב שהוא יודע שהוא רוצה משהו. כשזה קורה, נפתחת בפניו דלת קוסמית בלתי נראת ומאחוריה נתיב. כשהוא אוחז ברצון, הוא אחוז במפתח. כמה אני מקנא באנשים האלה. כמה הייתי רוצה לקום בבוקר עם המפתח הזה. לדעת, להיות בטוח, ללא דופי, בלי שום טיפה של ספק, שאני רוצה אותה.  שאני יודע, שאני רוצה אותה. שאני יודע שאני רוצה להיות, לדוגמא... גיים דיזיינר.  

משום שבתור משקיף מהצד, לפחות זה נראה שמרבית האנשים, יודעים. מרבית האנשים רוצים. יודעים מה הם רוצים.

הרצון שלהם, הוא בעל חשיבות, והחשיבות הזו, מקנה להם משמעות. וכשאתה לא רוצה, או לא יודע מה אתה רוצה... אתה פרט שמרחף בחלל. כח המשיכה אינו חל עליך. אין ארץ לרגלייך, אין שמיים מעליך. אני מסתובב בחלל כמו בתוך סליל טורנדו. ויש קיר בלתי נראה מולי. שקוף, לא מוחשי. כאילו עשוי מלחץ אוויר נגדי שלא נותן לי לעבור. ועליו אינספור סימני שאלה וקריאה. ביקום הטוטאליטרי שלי... טורנדו של בילבול.

נדמה לי שזו נקודה מתאימה לסיים את הפוסט. במחשבה הזו. הייתי רוצה שאם מישהו קורא את זה, שישאר עם זה. סיימתי להוריד סרט שיארח לי חברה להמשך הלילה. אני תמיד מוריד רק סרטי אימה. לא את הסלאשרים והטורצ'ר פורן בסגנון "הוסטל" וכאלה (באמת שונא אותם), אלה סרטים שהמטרה שלהם למתוח ולהפחיד, ולא להגעיל (הרגע חלף לי יתוש מול העיניים). אולי לא מתאים לפחדן כמוני, אבל יש משהו בסרטי אימה שזה פשוט לא אותו הדבר עם סרטים אחרים. סרט אימה טוב, אחרי הכל, הוא כמו נסיעה ברכבת הרים. אבל אני ממש חורג ממה שבאמת רציתי לספר.

מה שבאמת רציתי לספר הוא, שאתמול ראיתי מישהי בבר. פעם שניה, האמת, שראיתי אותה שם. פעם ראשונה, לפני מס' חודשים, פלירטטתי קצת לא יותר מזה. האם אני רוצה אותה? רוב הגברים לא חושבים כל כך הרבה. לא הרבה מעבר למחר בבוקר. הם רואים משהו שמוצא חן בעינהם הם מסתערים. ככה הם גברים. צידים. טורפים. כמו חתולים. אני אוטומטית חושב מיליון צעדים וחמישה חודשים קדימה. אלפי פרמטרים, אפשרויות, תוצאות סבירות, רצים לי בראש וקופצים לי מול העיניים כמו ראיית הטרמינייטור. 

ומאחורי מסך עשן הסיגריה, רעש המוסיקה והמולת הבר, אני תומך את סנטרי בידי ומהרהר ומתחבט מה לעשות.

'הנה, היא קופצת לשרותים עכשיו זו ההזדמנות לעצור אותה..' מאוחר מדי. היא ישבה שם עם שני בחורים צעירים. הקשבתי להם. כלומר, לשפת הגוף שלהם. לא הייתי במרחק שמיעה. אחרי הכל, התיקשורת היא שבעים אחוז כלל לא מילולית. שלושתם נראים רק מיודדים. האם אני רוצה אותה? ההתחבטויות הפכו מהר מאוד להיות מלחמת אגו: 'חתיכת נקבה... מה קרה? כבר להתחיל עם מישהי אתה אפילו לא מסוגל?'. התחלתי עם מספיק בנות בחיי. אין לי מה להוכיח פה. רק בוא לא נשחק באנשים סתם. המבטים שלנו נפגשו, שלי ושלה, מס' פעמים. הייתי בטוח בזה. 'אז היא הסתכלה, אז מה? אנשים תמיד בוחנים אנשים, גם בכבישים. זה לא אומר כלום.' - 'ומה יקרה אם פתאום היא תבוא לדבר איתך? תשאיר לה את העבודה המלוכלכת איך תרגיש אז הא? חתיכת נקבה.' הם משלמים את החשבון, זה עכשיו או לעולם לא. 'תשמע, אתה לא תמות מזה אם רק תדבר איתה, וגם אם כן, מה רע?' ססאמק... בתור מישהו שחיי בכל כך הרבה חוסר משמעות קיומי, דברים כבדים מתחוללים פה הערב הא? 

המטבע... נשאיר את זה ל"גורל" ההמצאה המוזרה הזו שאני כלל לא מאמין בה. פלי, אני ניגש לשם. *סיבוב ראשון* - עץ... טוב.. ננסה רק עוד פעם אחת, אבל מהר, הם כבר על הרגליים. *סיבוב שני* - עץ...

...זין על זה, אני ניגש לדבר איתם. הם התחילו ללכת, מיהרתי להקיף את הבר ו... הם כבר בחוץ. 'תרדוף אחריהם'  לא. בשום אופן. סיימתי. עשיתי מספיק. סבלתי מספיק. לא נשאר מה להוכיח. פתחתי את דלת העץ הכבדה (רק להציץ) וראיתי אותם מתרחקים. "לאן הולך גארט?" שואל הדורמן. "סתם.. שומקום."

והנה אני בחזרה במקומי. תבוסה. טוב, לפחות ניסינו. 'לא ניסית, נקבה, נתת לזה לחמוק מרצון'. מאיפה אתה בכלל יודע מה אני רוצה? ממתי אני יודע מה אני בכלל רוצה? אבל אתה יודע משהו? יתאים לנו איזה פיצה עכשיו נכון? 'אתה לא רוצה פיצה אתה רוצה ללכת לבדוק אם הם במקרה שם, בפיצריה'. אז? תיהיה לנו הזדמנות שניה. הם בטח גם ככה לא יהיו שם. וחוץ מזה אני רק רוצה פיצה.  

יצאנו אל השאון.. המאבק בין רעש המוסיקה לשיחות האנשים בבר, התחלף בשאון הרחוב ונורות הניאון. הכל בחוץ נראה כל כך תוסס, וסליזי, ומוכר. חצינו את הסימטה והלכנו לכיוון הפיצריה הסמוכה. כלומר, הלכתי. טיפסנו במדרגה, מנורות פלורסנט, שולחנות במפות משובצות, מוסיקה קלה. ראינו את איש הדלפק המשועמם בכובע המצחיה עומד מעל דיספליי של פיצות במגוון תוספות, ביקשנו אחת, הוא דחף אותה לתנור, שילמנו, העפנו מבט שמאלה ו...וואלה.

הם שם. שלושתם. יושבים כילדים טובים סביב השולחן המרובע ואוכלים פיצות. 'ביקשת, קיבלת. זה סימן. אל תדפוק גם את ההזדמנות הזו.' זה לא סימן. 'מה מה זאת אומרת זה לא סימן? אז איך אתה קורא לזה אם לא סימן?' אני קורא לזה שלושה אנשים יוצאים מהבר ורוצים לאכול פיצה. 'טוב. תעשה מה שבא לך'. אני שונא שאומרים לי את זה...

התחלתי ללכת לכיוונם. הם עדיין לא הבחינו בי. או שאולי כן ורק העמידו פנים שלא. ג'יזס, זו הייתה הליכה של או חמש צעדים, וזה נראה כמו קילומטר. רק עוד צעד שתיים ו...

"סליחה חברים..." הם הרימו ראש ממשולשי הפיצה. או אולי רק הבנים. אני לא בטוח אם היא כן. אולי היה משהו שגרם לזה להראות שהם לא היו מופתעים כל כך שניגשתי, ואולי אני רק מדמיין. בכל אופן אם חורני כמוני היה ניגש אלי בזמן שאני אוכל הייתי נילחץ. "רק רציתי לדעת, אם אוכל להציע את מספר הטלפון שלי לידידתכם היפהפייה. כלומר, הידידה שלך" הצבעתי על זכר מס' 1 "והידידה שלך" הצבעתי על זכר מס' 2. משום.. שלא יכלתי להיות ממש בטוח שכולם רק "מיודדים" שם. ידיד... איזה מושג מופרך.

"כן! אתה יכול!" ענו הזכרים בעליצות. למה היא לא עונה? האמת, שהיא נראתה רק מובכת. מאוד. משועשעת אבל מובכת. "אתה יכול להציע לה. אפילו פעמיים." אמר זכר מס' 2. "יש לי רק מספר טלפון אחד" השבתי לו.

מאוחר מכן בבית, נפל לי האסימון סוף סוף. זו הפעם השניה שאני מתחיל איתה, פעם ראשונה לא החלפנו טלפונים, היא כנראה סיפרה להם על הפעם הראשונה.

"מצויין, אז יאללה. לפני שאני חוטף התקף לב". הם גיחכו. היא מסרה לי את הסמארטפון שלה בחיוך נבוך (מצויין, מראה על טיפת אמון. יכלתי לברוח איתו.) הכנסתי אליו את המספר שלי "זה המספר.. נראה לי.. אתה יכולה להתקשר אם את רוצה. וגם אם לא זה בסדר. אף אחד לא מתקשר. חוץ מאמא..." הפעם הם נשפכו מצחוק. "אני אשכנזי, אין לי מחלות, ועד לאחרונה עבדתי בהייטק". 'ועכשיו אתה מובטל ותפרן חתיכת אידיוט.. משפטי פתיחה מוחצים יש לך'. שתוק, אני לא רואה אותך עושה משהו. "לא טוב! היא אשכנזיה!" אמר אחד הזכרים.  

"במחילה חברים.." נפרדתי מהם, וחזרתי לבר. קישקשתי קצת בחוץ עם הדורמן ולכמה רגעים הרגשתי קצת.. לא יודע.. כמו טרזן. עפתי על עצמי לכמה שניות. הייתי מבסוט עלי שהייתי מסוגל לזה. שעמדתי באתגר. האגו סופק. 'בשביל זה עשית את זה? להשקיט את האגו?'. שתוק. כמובן שקיבלתי בוסט קטן לביטחון העצמי מידידנו האלכוהול (הנה שוב החוסר פירגון העצמי הזה), אבל זה עדיין אחד הדברים הכי קשים שאפשר לעשות לא?? ומדובר רק בלהתחיל עם מישהי! פלא שרק אחרי שלוש שנים אתה יושב מולה בתחתונים כמו אל באנדי, משחרר נפיחה ומתחרט על היום שאמרת I do.

היום בצהריים, לא הרבה זמן לאחר שהתעוררתי עם יובש בפה וכאב ראש קל, פגעה בי עובדה מצמררת: היא באמת עלולה להתקשר. 'לשלוח אסמס מור לייקלי, אם בכלל.' שתוק. מה אני אמור לעשות אם זה באמת יקרה? 'יהרוג אותך להציע כוס קפה/בירה/סטייק?' שתוק! נכון לעכשיו היא עדיין לא יצרה קשר. אולי היא בעצמה לא יודעת מה לעשות. אולי היא חושבת שהיא אמורה לחכות כדי לא להראות התלהבות יתר (עדיין עושים את זה?), אולי בכלל לא מצאתי חן בעיניה.

אני בכלל רוצה אותה? עד היום.. אני מרגיש בוגד בבת הזוג שלי... לשעבר... אולי אנחנו פשוט צריכים לחזור אני והיא... אני רוצה אותה?