הצלחתי סוף סוף לגרור את התחת העלוב שלי למוסד לביטוח לאומי. אני יודע שהייתי צריך לעשות את זה כבר ממזמן.

אולי הייתי חוסך כמה שקלים ככה. אבל יש הבדל בין ה"צריך" המקובל לבין ה"צריך" שלי. כל הסיפור היה הליכה של אולי 20 דקות, שהייה של אולי עוד 10 דקות בבניין עצמו, והדרך חזרה. אבל לפני כן היה עלי לעבור ולשבור אינספור מחסומים בלתי נראים של מה שהחברה בטח הייתה מגדירה כ- עצלות, חוסר יכולת, חוסר אחריות וכדומה. עוד ועוד מרכיבים לקדרת האשמה הענקית שלי. בפסימיות אופיינית מחוזקת בסיפורי הזוועה ששמעתי, ציפיתי לגרוע ביותר וקיוויתי לטוב.

לא היה שם שום דבר נוראי ממש. המקום היה ממוזג, נקי ומסודר. לא איזה משרד צפוף והרוס משנות השבעים כמו שדמיינתי. התורים היו ממוספרים והרובוטים צייתנים. שיטת התורים האוטומטיים חיסלו כמעט לגמרי את אופציות הנוכלות הישראלית להידחפויות. ולא היה הרבה מאיתנו שם. כלומר מהרובוטים. פקידות הקבלה עבדו ביעילות, וקיבלתי אחת קשוחה וקצת קצרת רוח אך הרגשתי ממנה נכונות כנה לעזור לי. לא משנה. לא מעניין כל השאר.  

כצפוי המסמכים שהבאתי לא היו מספקים. היה חסר לי מכתב הפיטורים וכמה תלושי משכורת, אז חזרתי הביתה בלי הרבה. אבל הרגשתי מעט סיפוק שעשיתי משהו ש"צריך לעשות" במצב ספציפי נתון. לקח לי רק חודשיים. הישג לא רע הייתי אומר, בהתחשב באפס מוטיבציה.

יצרתי קשר עם עמית/חבר ממקום העבודה הקודם. מסתבר שכל המשרד - המשרד האקס מיתולוגי שלי - נילקח לאיזה ארוחת בוקר. "החברה עדיין מפנקת?" שאלתי אותו דרך הטלפון. "כן, חתמו על איזה חוזה" שמעתי אותו מחוייך (מכך שהוא מדבר איתי, ולא מחתימת חוזה שמעניינת אותו כפיצעון על התחת). "אחלה. אז אני וק' יכולים לחזור מחר?" התלוצצתי. "כן בטח תבואו, אני אשמח" הוא צחק.

ביקשתי ממנו את הטלפון של הכח אדם, כדי לבקש ממנה את תלושי השכר החסרים ועותק של מכתב הפיטורים שלי. צילצלתי אליה כעבור שעתיים בערך. שמעתי את הקרירות בקול שלה וניזכרתי בקרירות של האופי שלה. שמעתי אותה משוחחת בספיקר עם הפקידה המעפנה הזו שהייתי נוסע איתה הביתה לפעמים; מזוייפת אחת שחיה בסרט של איזה אשת קריירה. שמעתי אותה מדברת עם רואה החשבון של החברה, האדם המבוגר הזה שבמבט מבחוץ נראה כמו סתם סבא חביב, עד שהוא פותח את הפה שלו.

שמעתי את כל הקולות והצלילים האלה וזה זרק אותי לזמן שנראה כאילו נלקח מתקופת חיים אחרת. כאילו מתוך חלום או גילגול אחר. שהכל היה 180 מעלות מהיום. התחלתי להרגיש קצת געגוע. הרגשתי קצת כמו הילד הזה שויתרו עליו בכדורגל. שרואה דרך החלון, את כל החברים שלו משחקים בזמן שהוא נשאר מאחור. אני יודע שזה לא חכמה. אני כל כך שונא את הבדיעבד הצדקני הזה. זה לא שלקראת הסוף היה כל כך טוב גם שם. בכל זאת קצת התגעגעתי. לא רק לשם, אלא לכל אורך החיים שלי דאז. לחזור הביתה כשהיא הייתה מחכה. לארוחות ערב. למשחקים ששיחקתי במחשב באותה תקופה. זה כמו לנסות לרדוף אחרי משהו מנקודה א' לנקודה ב'. כשאתה מגיע לנקודה ב' המשהו הזה כבר ברח חזרה לנקודה א', וכשאתה מנסה לתפוס אותו שוב בנקודה א' הוא כבר בנקודה ב' וחוזר חלילה. 

בחיי.. לפעמים החיים האלה הם כזו בדיחה מרושעת. אני מרגיש כמו אידיוט. כמו קוזימודו על הבמה המסתובבת כשכל הבריות משליכים עליו פרות רקובים. וכשאני מסתכל עליהם, כל אחד מהם נושא את הפרצוף שלי. זה פשוט סיוט מגוחך.

אני לא יודע מה הדלק שממשיך להניע אותי. אדים של דלק. כמו של מטוס רגע לפני ההתרסקות. אני משתדל להראות לכולם שאני בסדר. אבל לאף אחד לא ממש איכפת גם כשהם רואים שאני לא. אני משתדל להראות שאני בסדר במיוחד להורים שלי, כשאני מגיע לבקר אותם. הורים שלי אוהבים אותי יותר מכל דבר אחר אך מעולם לא ידעו איך לדבר איתי. אמא שלי תמיד תשאל את כל השאלות הלא נכונות, כמו "מה עשית היום". אני לא מבין את השאלה הזו או איך אני אמור לענות עליה. אבא שלי תמיד ישאל "מה העניינים?" ואני יענה "בסדר", ואז הוא יגיד "מה בסדר??". וחוזר על עצמו שוב ושוב. לפעמים כשהמצב באמת ניהיה קשה, אין ברירה אלא פשוט לנפף להם עם אבוקות עשן מול העיניים. אז אני עושה את זה. שלא יגידו שממני לא מגיע שום מאמץ. אך כמובן שגם במצבים האלה רוב הפעמים אני יודע מה הם יגידו, אבל זה בסדר. אני מרגיש קצת יותר טוב אחרי זה. כי לא משנה מה הם אומרים, וכמה זה לא קשור בכלל למצב שלי, מישהו שבאמת איכפת לשם שינוי הקשיב.

עכשיו אני מוכרח לישון קצת.. אני מקווה שאני אצליח.. הערב בקורס אנחנו אמורים להיות מאחורי הבר בפעם הראשונה. מוזגים וזוכרים משקאות ודברים כאלה.. אני רק רוצה לשתות אותם.