למה אין שם מחלה לעודף אושר? כי אושר זה טוב ועצב זה רע. חרף העובדה שגם שמחה וגם עצב שתיהם רגשות, 

קם פעם אדם והחליט שעצבות עמוקה זו מחלה, ולמחלה הזו קוראים דיכאון. כי עצבות עמוקה היא לא אושר.

דווקא אני מכל האנשים, לא יודע מה זה דיכאון. באמת. קראתי את כל ההגדרות. הייתי אצל הפסיכולוגית, אצל הקב"ן ואצל הפסיכאטרית (לאו דווקא בסדר הזה) אבל ההגדרה הזו של "תחושה של עצב עמוק שנמשכת לאורך תקופה ארוכה", זה משהו כוללני מדי. פשטני מדי. זה לא אותו החיידק אצל כל חולה, אמנם התסמינים דיי דומים. 

לא יודע מה זה דיכאון. ולא יודע איך זה מחלה. דיכאון זה לא שפעת. אתה לא מתעורר בוקר אחד עם חום וכאבי בטן, או בחילות והקאות והולך לקופת חולים. רופא המשפחה לא מעביר עליך סטטוסקופ ותוך עשר דקות פוסק: "טוב חביבי, נראה שאתה סובל מתסמיני דיכאון כבדים. אני רושם לך דקסמדיכאון ואקמודיכדוך. תיטול את התרופה פעמיים ביום לפני האוכל ותחזור אלי לביקורת עוד שבועיים."

זה העניין עם אדון דיכאון. הוא כל כך חמקמק שאפילו הלוקה בו לפעמים לא יודע שהוא סובל ממנו. אתה פשוט מתהלך עם התחושה הנוראית הזו יום יום, עד שהיא הופכת חלק ממך. משהו שאוחז לך בחוזקה את החזה ולא משחרר. אבל דיכאון זו מחלה שמתרגלים אליה. כזו שגודלת בתוכך ועוטפת אותך. וגם הזולת מתרגל אליה. ומהר מאוד אנשים יתחילו לפתח בדרך כלל שתי סוגי תגובות לתסמיני הדיכדוך שלך:

1) יצחקו עליך. אם קוראים לך צחי, יקראו לך צחי מדוכדכי. אם קוראים לך אלון, יקראו לך אלון דיכאון. אלה עם ההומור הקצת יותר שחור, ישאלו אותך בסרקסטיות "מה? עדיין לא קפצת מעזריאלי?"

2) יכעסו עליך. לאנשים אין סבלנות ושום רצון להחשף לרגשותיך השליליים. אתה הפרעה לאשליה שלהם. אתה חתיכת מצפן מזויין שהתחרפן מעל משולש ברמודה. החיים הפשוטים הם החיים המסודרים: "שמע, אני קם בבוקר, שותה קפה, הולך למשרד, מציל את העולם עם התוכנה שלי, ואז אני חוזר הביתה, מזיין קצת, הולך לישון ומרגיש טוב." האמת היא, שאין להם מקום להכיל את החרא של עצמם ושלך ביחד. לפעמים מאוחר בלילה כשמנסים להרדם, כולנו מדוכאים.

וכמו כל "מחלה" אחרת, הזולת תנסה להרחיק עצמה מהנגיף כמה שיותר. בסופו של דבר, יעדיפו לא לשהות בחברתך ובחברת המרה השחורה שלך. כדי שלא ידבקו. אנשים יעדיפו מסיבות מובנות מאליו, להיות בחברת אנשים שופעי שמחת חיים וביטחון עצמי. הדיכאוני הוא הלוזר. אדם ש"נתן" לחיים לכופף אותו ולבסוף לגבור עליו. הווינר לעומת זו זה האדם המאושר והמחוייך. זה עם ה"גישה חיובית לחיים". זה שאצלו הכל עשר. לאותו מאושר מצוחצח ומוצלח יש כלים שללוזר הדיכאוני והרפוי פשוט אין. תקראו לזה תהליכים כימיים במוח, עניין של אופי. למרבה הצער, ולעיתים קרובות מדי, המדוכא יהיה יותר מכל אדם אחר חשוף לאותן קלישאות מעייפות, והאשמות חוזרות ונושנות שלא תורמות לכלום ושום דבר:

 - קח את עצמך בידיים.

- הדיכאון משרת משהו אצלך.

- אתה יותר מדי פסימי.

- יש אנשים עם מצבים הרבה יותר גרועים משלך.

- הכל עניין של גישה. ואתה בוחר להיות בגישה שלילית.

בנוגע לפנינת החכמה האחרונה, אישית אני חושב, שהמדוכא לא בוחר בשום דבר. אנשים חייבים להחזיק באשליה הזו שהם בוחרים באיך שהם מרגישים. זה ממש פחד מוות לחשוב אחרת, שאין לנו שליטה והכל כאוס אחד מוחלט. כל השאר פשוט מרכיבים משקפיים וורדות. אושר אמיתי הרבה יותר נדיר וחמקמק ממה שנהוג לחשוב.  

ואם זה לא מספיק נוראי, כלומר העצב העמוק עצמו, האדם המדוכא חשוף מדי יום ביומו להטחת האשמות של כל מני "יודעי דבר" למינהם ואינספור הערות וביקורת לא מושכלת. כאשר שהאמת היא הרבה יותר עמוקה ומורכבת משנראה, ומעטים האנשים שבאמת יכולים להתיימר להבין אותה.

המדוכא מרגיש יותר. נצרב יותר. מכל דבר ומהכל ולא רק מטראומות ילדות.

לפעמים אני מרגיש שהדיכאון שלי רימה אותי. שהוא עומד בדיוק על קו התפר הזה בין דיכאון קליני ומוחלט לפשוט.. בואו נאמר, עצב עמוק. היו לי רק רגעים מעטים בחיים שהוא היה כל כך חמור שהשתתקתי ולא הצלחתי לצאת מהמיטה. בשאר הזמן זה להיות שק של בשר ואיברים. להתנייד כמו זומבי ובחוסר רצון לשתף פעולה עם המטלה הזו שנקראת "חיים". דיכאון זו המחלה הבלתי נראת. לא בגלל שאין לה תסמינים. אלא בגלל שבוחרים לא לראות אותה. לא לדבר עליה ולהעמיד פנים שהיא לא קיימת. וההשלכות הקטלניות שעלולות להיות לכך, הן אפילו בגדר של וטו לדבר עליהם.

הקטע הקצר שבחרתי לפרסם פה הוא מתוך הסרט הדוקומנטרי "הגשר". ומתמקד בג'ין ספראג. אני לא יודע כמה מתוך המעשה שהוא עשה קשור לדיכאון שלו, ובכלל לדברים שכתבתי כאן. כמו שאמרתי, אני לא מתיימר להבין.

אזהרה הוגנת: הדקה האחרונה לסרטון מאוד לא קלה לצפיה.