מי עוד מכיר את ההתרגשות הזו לפני טיסה לחו"ל? התרגשות שיצא לי לחוש מעט מדי פעמים בחיי, למרבה העצר.

יש לך את הכמה ימים האלה של הלפני, שכולך חיי באיזה מציאות משל עצמך. אתה מספר לכולם על החופשה הקרבה שלך ועמוק בליבך מרגיש המון סיפוק מהקנאה שלהם. אולי גם בסתר ליבך אתה מגחך על כל אלה סביבך, שנשארים בארץ בזמן הקרוב, קבורים תחת שק המטלות והשיגרה המסריחה שלהם. אולי גם ישבת במשרד הפנים עם חבר טוב -זה שטס איתך - כדי לחדש את הדרכון ויחד רקמתם תכניות והעלתם זכרונות, ואז יצאתם לביאליק וקניתם שייק פירות בשמש הקופחת.

 מי לא מכיר את ההרגשה הזו בנמל התעופה בן גוריון? מספיק להיכנס בשעריו כדי להרגיש בחו"ל. אתה מפסיק לשמוע עברית בכל מקום, פוגש חייזרים, וכבר מתחיל להרגיש כמו איזה נסיך קטן. אחרי שעוברים את הצ'ק אין, בדיקת דרכונים ומסירת מזוודות וכו', חולפים על פני שלט ענק שעליו כתוב "מנקודה זו מתחילים להנות מחו"ל" או משהו כזה.

ואז יש כאלה שמתקשקשים בדיוטי פרי, בוחנים בשמים ותוויות של משקאות חריפים. יש כאלה שיושבים על שרפרף גבוה על יד שולחן עגול ולוגמים קפה בציפייה כאשר ברקע מאחורי הזגוגיות מטוסי ענק. אולי יש כאלה צעירים וצעירות, שלבדם נשענים על קיר השיש בישיבה או בעמידה, ושוב נפרדים במבט מושפל וחיוך אוהב מבן/בת הזוג.

ואז... אתה עולה לאוטובוס ו... בוםאתהמתפוצץאתהמת.

למה? שום סיבה ממש. אתה בסך הכל בנאדם שהיה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון. האמנם? מה פתאום...

יש לנו אג'נדה שלמה מאחורי זה והצדקות בלי סוף. זה מסתכם בך שאתה כזה... סוג של בנאדם שנולד במין מקום כזה... שקוראים לו ישראל. אז אתה צריך למות. וזהו.

אז זהו חברים. עסקים כרגיל. כיף חיים. כיף חיים להיות ישראלי, כמו תמיד. כנ"ל לגבי יהודי. התיקשורת חוגגת בשביעות רצון וכתביה יכולים להמשיך בלשדרג את הקריירה שלהם עם זרם הסקופים הבלתי פוסקים שמדינת הטרגדיה הזו ממשיכה לספק להם. ואנחנו הקוראים הנלהבים וצמאי הדם קוראים על, ואני מדגיש, על אחרים. אנשים אחרים שמתים. כלומר לא אנחנו. אז זה בסדר. אנשים אחרים זה לא אנחנו. זה כאילו, לא באמת אנשים זה אנשים אחרים. לא? ואז זה אומר שאנחנו אנשים נורא רציניים שמחוברים למצב. המצב. זו מילה כזו שאנשים מוצלחים ורציניים אוהבים להשתמש בה. יש בה המון קונוטציות שליליות כשזה נקשר לארץ.

אז טיול המציאות הנחמד שלי התחיל ביום שלישי בבוקר באתר הקסום, זה שנקרא "לשכת העבודה".

בצומת קפלן ז'בוסטינקי, תחת מעוז עזריאלי, היו כל המראות הרגילים. אוטובוסים מרעישים , כלי רכב מאיצים, צפירות, אזרחים, חיילים (חיילות) ובקיצור, הרבה אנשים חשובים שממהרים לעשות הרבה דברים חשובים. יכלתי לראות כמה אנשים בחליפות (סופר חשובים) וחשבתי לעצמי, שהנוף הזה הולם אותם. הם לבושים בחליפות וברקע יש גורדי שחקים מפוארים שבטח גורמים להם להרגיש שהם עשו את זה בגדול בעיר הגדולה, וכרגע הם מינימום בניו יורק. כל מה שחסר להם זה לאטה בתוך מיכל קרטון ביד. חבר'ה, פה זה ישראל. להלוויה לא הולכים כאן עם חליפה. 

בתוך מצודת לשכת העבודה, באיזור התורים היכן שהאספסוף האומלל דורש את זכויותיו מהשליטים הנדבנים, ראיתי עשרות סודנים או אריתראים (לא ממש הייתי בטוח) יושבים על הריצפה עם גבם אל הקיר. חלקם נראו ממש נואשים, חופנים את ראשם בתוך זרועתיהם השלובות על הברכיים. לא היה לי מושג לגבי מעשיהם שם, או התוכניות של ממשלת ישראל הדגולה כלפיהם.

כמובן, שאין דמי אבטלה בלי ביטוח לאומי! לכן הכיף נמשך אתמול בבוקר במוסד לביטוח לאומי, שם אספסוף האיכרים הזועם והמקופח ממשיך לצבאות על משרדי הממשלה עם לפידים וקילשונים ולדרוש בזכויותיו המועטות מהשליט המיטיב. מישהו הצית את הכניסה ושבר את הויטרינות של הדלת המסתובבת. וואו! חשבתי. המחאה בלייב! זה יראה להם... אז מאתמול אני חי על דמי אבטלה. איזו גאווה. זה לא היה פשוט אבל עשינו את זה. אחרי שקיבצתי אוסף שמן של מסמכים, סוף סוף זכיתי בדמי אבטלה זעומים שאולי אבל רק אולי! אוכל לשלם איתם שכר דירה. אבל זהו. בשביל כל השאר אני אצטרך למכור את גופי. כמובן, טיול מציאות או לא, אני לא מנותק. אני חי את המציאות. גם אני לא מבין למה כשאני עובד במשרה מלאה אני בכל זאת מתקשה להחזיק עצמי כלכלית, ואיך זה שמכמה מוצרי בסיס בסופר (חלב,ביצים,קפה) אני יוצא עם חשבון של חמישים שקל.

החמצתי פעמיים השבוע את הקורס. ולפני שתגידו משהו - רבבות קוראי - זה בסדר. כבר נזפתי בעצמי.

אז התעוררתי היום בבוקר עם כאב ראש קל עד בינוני וחשבתי לעצמי "אה! איזה בוקר שישי נחמד. מאחר ואני אדם כל כך מוצלח, למה שלא אצלצל לאדם היחידי שנשאר לי בעולם הזה שלפחות טוען, שהוא חבר שלי ויחדיו נצא לאיזה בראנץ'?"

מה הסיכויים שהוא יהיה זמין, חשבתי? בערך כמו הסיכויים שתיהיה לי דירה משל עצמי יום אחד.

ואתם יודעים איך זה שאתה מתקשר לחבר/חברה ומהרגע שהם אומרים לך "הלו" אתה יכול לשמוע בנימת הקול, בטון, והדרך שהם אמרו את ה"הלו" שלהם שזה כבר לא יקרה? ובכן. זה לא קרה. אז ישבתי לכתוב פוסט.