שש דקות אחרי ארבע בבוקר. יהיה מאוחר יותר כשאסיים לכתוב את הפוסט הזה, מין הסתם.

עמדתי בגבורה במילתי ולא יצאתי לשום מקום הערב, ערב שישי המקולל. חוץ מזה ישנתי בערך מהשעה 18:00 עד השעה 23:30, ככה שהתעוררתי כבר היה מאוחר. בוא נראה אותך יוצא/ת מרמת גן בשעה כזו בשישי בלילה כשכל מה שיש לך להסתמך עליו זה מונית שירות קו 66. מה שמחמיר את המצב בליל שישי, זו כמובן העובדה שאני גר אי שם בלב רמת גן. בשעה 23:30 ועוד בליל שישי, זה כמו יום כיפור שם בחוץ מינוס הילדים באופניים והערסים עם החולצות הלבנות והכיפות. זה בית קברות בלי המצבות. אי אפשר למצוא חולדה ברחובות בשעה כזו, שלא לדבר על עירקי. 

אז גם כשהרעב השתלט עלי, אין הרבה מה לעשות בנידון. אני סביר להניח אוכל לצעוד ברגל עד תל אביב רק בשביל להיתקל בפיצוציה פתוחה. יש כאן AM:PM לא רחוק אך הם לא פתוחים בשבת. וזה דבר מאוד חיובי. משום שיש לכבד את היום הקדוש הזה. אני מעולם לא הייתי ממש טוב בלתכנן קדימה. לתכנן זו עבודה תפלה ומעייפת מדי. זה כמו לנסות לחזות את העתיד, ואני לא נביא. כשאני עומד בסופר אני לא יודע מה יתחשק לי לנשנש עוד עשר שעות מאותו הרגע. זה נראה לי מטומטם להוציא כסף על משהו שלפחות כרגע, אני לא זקוק לו. חשיבה די מוזרה, די פזורה ומבולבלת, אני מודה, אך אני אדם קצת פזור ומבולבל בעצמי. אז בדרך כלל אני נשאר עם מקרר ריק. לפחות מקרר ריק ובטן ריקה זה חסכוני. לפחות בניגוד למקרר, המזגן בחדר באמת מקרר משהו. אותי. משלמים הרבה כסף בדירה הזו רק בשביל קור. יש מקומות שהוא בחינם. וזה טוב שהמזגן שומר אותי בקירור, שלא אתחיל להרקב ולהסריח, אני הרי לא רחוק מלהיות גוויה בעצמי.

אז מה עושים ב- 4:18 בלפנות הבוקר של שבת? כותבים פוסט חסר תועלת או משמעות. בדיוק כמו החיים עצמם.

אני רוצה להתוודות על משהו אבל. וזה משהו דיי פתטי להודות בו אך הבלוג קיים גם לשם כך. לשם וידויים פתטיים.

אז אתם יודעים איך זה כשמתעוררים משינה? כשחצי פרצוף מלא בטביעות של קפלי סדין, קצוות העיניים מלאות בריריות שהתקשחו, הלחי השמאלית שלך שוחה לפעמים בתוך הריר של עצמך שבזמן שישנת זלג מהפה הפעור שלך לכרית. הכל טוב. זה רק אומר שזו הייתה שינה הגונה. ואז ככה בחצי עין פקוחה, השניה עדיין עצומה, הדבר הראשון שאתה עושה זה להושיט יד לפלאפון על שידת הלילה ולהציץ בשעה ובשיחות של נענו? 

אז הייתי שמח אם היו לי לפעמים שיחות שלא נענו. מאנשים שהייתי רוצה שיתקשרו. אני רואה רק את השעה. הטלפון בדרך כלל לא מצלצל. חוץ מאמא. ומדי פעם כל מני זרים שנוחתים עלי עם כל מני טענות, הצעות, בקשות וכדומה. כלומר, אני עסוק בפעילות רבת חשיבות ותועלת כשהטלפון מצלצל להעיר אותי, ובצד השני איזה פקידה הזויה מציעה לי שידרוגים לביטוח בריאות שלי או ווטאבר, למקרה של וואטאבר, והכל בתוספת עלות של רק וואטאבר... ואני עדיין חצי ישן וכל מה שמתחשק לי להגיד לה זה, 'תשמעי חברה.. באמת המון תודה אבל את עושה את החיים שלי נורא קשים כרגע, אז...'. טוב. הנקודה שלי ברורה אני מקווה.  

עלמת החן החיננית מהבר עדיין לא חזרה אלי אז אני מניח שאם זה לא קרה עד עכשיו זה כבר לא יקרה.  

ייתכן שהבהלתי אותה ואת חבריה כשנגשתי אליהם בזמן הפיצה שלהם; "מי זה פושט היד המלוכלך הזה?" הם חשבו. "מה רצונו של הבטלן? בטח אפילו במשרה הוא לא מחזיק."

אז כנראה אני יכול לשכוח מהעניין הזה. חוץ מזה, הם חבר'ה צעירים. מה להם ולסוס מת שכמותי? לחבר'ה צעירים יש דברים לעשות. במיוחד לאשכנזים שבהם. יש להם מדינות עולם שלישי לטייל בהם, תארים להוציא, תאגידי הייטק לכבוש, מיליונים לגלגל... אנשים זקנים רק מפריעים להם. אז כמו שאמרתי זה כנראה מאחורינו.

הסרט שהתחלתי להוריד ניתקע במהירות הורדה מגוחכת בדיוק בעשר אחוז האחרונים. אז אני מניח שכבר לא אזכה לצפות בו הלילה. לא נורא. נשמור אותו כדי שהחבר'ה יבואו עם הפיצה והבירות כולנו נוכל לצפות בו יחד...... פחחחח!!!

מצטער על כל הח' האלה. במציאות הצחוק שלי נשמע יותר הגיוני מאשר כמו גרירת מיכל אשפה ירוק בלי גלגלים. חשוב לשמור על חוש הומור ברגעים כאלה. שמרכיבים בעצם את כל החיים שלי.

טוב, אז אני שמח שהפוסט הזה הצליח לפחות להרוג לי חצי שעה. לא נשאר עוד הרבה ללילה הזה. יום שבת עלינו לטובה. יום שבת אחלה יום. יום החופש היחידי של השכיר האומלל והכל יעני סגור ודברים כאלה. ואז מתחיל שבוע חדש. לפרצוף כמו שאומרים. אז אני מתנצל שאני חייב להפסיק עכשיו. הייתי מסוגל להמשיך לזיין את השכל עוד לא מעט אבל אני אדם עם הרבה עיסוקים וחיים נורא עשירים, לכן אני חייב להשאירכם לבדכם. get a job.