בוא נדמיין בר. בר קצת אפל וחשוך, ממוצע בגודלו עם דיספליי בקבוקים מסורתי. שורות של משקאות אלכוהליים צבעוניים מסודרים על גבי מדפים, מאחורי ברמן שמנמן במקצת ולא צעיר במיוחד. הוא כבר מכין את הבר לסגירה. מייבש כוסות יין. על הבר עצמו יש אולי שיכור אחד סמי מעולף, ראשו חפון בזרועו שעל הדלפק. אי אפשר לראות ממנו כלום, חוץ משיערו הפרוע.

בוא נדמיין שולחן עגול. שולחן לא גדול במיוחד, גדול מספיק בשביל לארח ארבע אנשים בנוחות, שישה בצפיפות. נדמיין שיש עליו כוסות בירה חצי ריקות (או חצי מלאות תלוי כמה אתה נודניק), חפיסות סיגריה ומאפרה מלאה בבדלי סיגריות, כוסיות צ'ייסר. עכשיו... בוא נדמיין את אותך יושב מולי. מוחשי בדיוק כמוני, נראה בדיוק כמוני. אני לבוש בבגדי האופיינים; ג'ינס משופשף, לא נקי במיוחד, וטי שירט עם שם של להקה שהסולן שלהם כבר מת ממזמן או קישקוש אחר, השיער שלי פזור. אתה מאידך לבוש בחולצה מכופתרת. משהו מסוגנן כזה. לא יותר מדי תכלת דבילי ולא יותר מדי גראנג' מלוכלך. הג'ינס שלך נקי והשיער שלך אסוף בקפידה לאחור. השפרצת על עצמך קצת מה- fierce שלנו לפני שיצאת היום. ובוא נניח שגם רכשת נעליים חדשות סוף סוף. נניח שאתה מדליק את הסיגריות שלך עם זיפו כסופה, שזה כל כך לא אנחנו אגב, ואני מדליק את שלי עם השקופות של החמש שקל.

עכשיו, מי אתה רוצה שיפתח..? מאחר ואתה כל כך מצוחצח ובטוח בעצמך, למה שלא אתה תתחיל?

בצ'לור: אתה יודע שמעולם לא באמת היינו בטוחים בעצמנו. ולמה אתה מפריד אותי ממך? למה אני בצ'לור ואתה גארט? נורא נוח לך לעשות את זה עכשיו כשאתה לבד וסובל, נכון? את ההצטדקות הזו. אתה חלק ממני בדיוק כמו שאני חלק ממך. לקחנו את ההחלטה הזו יחד.

גארט:  לא לקחנו שום החלטה, אידיוט, זו בדיוק הבעיה. היינו פחדנים מדי בשביל לקחת החלטה.

בצ'לור: מבולבלים מדי.

גארט: היא לקחה את ההחלטה בשבילנו.

בצ'לור:  זה תמיד היה אותו הסיפור איתנו במערכות היחסים, לא? האמביוולנטיות הזו.

גארט: מעולם לא יזמנו סיום של מערכת יחסים. למה? התחושה המוסרית הזו שלא להפנות גב לאדם? או שפשוט היינו פחדנים?

בצ'לור: זה לא מדויק כל כך אתה יודע... *מדליק סיגריה* סיימנו מערכות יחסים, אבל תמיד חזרנו אחר כך. ואולי תעזוב את האגו המזויין הזה פעם אחת בחיים שלך ובוא נתמקד בעיקר? ואל תחשוב לרגע שאני זה שתחת משפט פה. שנינו יחד בעסק הזה.

גארט: אתה צודק. נכון. אז מה זה היה? תחושת הביטחון? להרגיש בטוח? להרגיש רוצה עד הסוף? מה בכלל בטוח בעולם הדפוק הזה חוץ מהמוות?

בצ'לור: *נושף ענן של עשן* השתעממנו.

גארט: זה פשטני מדי.

בצ'לור: *מרים מעט את הקול* תספיק להגיד לעצמנו שאנחנו מיוחדים כל הזמן, אל תחפור לי עם תאוריית ה"תסריט" שלך שוב. התחרפנו משיעמום, השתגענו. רצינו משהו חדש, רענן, טרי, זה הכל.

גארט: אבל דיברנו על זה כבר שוב ושוב!  זה משהו שיכול לקרות בכל זוגיות.

בצ'לור: אולי כן ואולי לא...

גארט: *מתרגז* רוב הסיכויים שכן. אז מה תעשה? תפנה גב למשהו שבבסיסו הוא טוב? לאדם שאוהב אותך עד הסוף בלי תנאים? שאיכפת לו ממך כמו שלאף אחד אחר לא איכפת? מה קרה, זה מתיישן אז אתה זורק את זה לזבל? מחליף בחדש? גם כן עומק... תראה אותך, אתה פתטי. יושב כאן עם הפוזה הזו שלך מדי ערב, כונפות מקרקרות סביבך מנסות לנקר מה שנשאר מהנבלה שלנו, ומה קורה לך בעצם? כלום. בשביל זה זרקנו הכל? אתה אדם בודד ומריר ומסכן, בדיוק כמו שהיא אמרה שזה מה שיקרה לנו. 

בצ'לור: ומה קרה לנו בזוגיות?! הא? חכמולוג. *שקט*... איפה הנאום המצטדק שלך? אתה נשמע בדיוק כמוהם עכשיו. תחזור לבית קברות של זוגיות שהיה לך, אם כל כך רע לך. בשום מקום לא טוב לך.

גארט: לעולם אל תגיד שוב שזה היה בית קברות! היה נתנה הכל! *מנמיך טונים* זה לא היה בית קברות... זו הייתה זוגיות מין המניין לכל דבר... ארוחות ערב משותפות, יציאות משותפות, ארוחות משפחתיות, מגורים משותפים, חופשות...  

בצ'לור: ושנאנו את זה.

גארט: לא שנאנו את זה. סיפרנו לעצמנו תירוצים למה אנחנו שונאים את זה. אם אתה רוצה לחלוק את חייך עם מישהי אתה צריך לקבל את העובדה שתאלץ לחלוק גם את עצמך, אם אתה לא רוצה להיות לבד

בצ'לור: *מתפרץ* אל תתחיל! אנחנו יודעים את זה כבר. שוב פעם עם תאוריית ה"תסריט" המזויינת הזו.

אתה יודע, בניגוד לשאר הדברים בחיים זוגיות זה עסק שצבעו אותו או בשחור או בלבן. תחליט איזה צבע אתה רוצה לקחת איתך. לא משנה איזה אבל תחליט. 

גארט: זוכר שמישהי אמרה לנו פעם שלא להחליט זה גם סוג של החלטה? 

בצ'לור: לא הייתי בונה על זה יותר מדי. בהחלטה יש מעין שלווה שלנו אין עכשיו. עד שלא נדע מה אנחנו רוצים לא נוכל להתחיל לזוז לשום מקום. 

גארט: הייתי רוצה לחשוב שלא סיימנו דבר כל כך עמוק ממניעים כל כך שטחיים... 

בצ'לור: אנחנו לא. אתה יודע שאנחנו לא שטחיים. פשוט שזוגיות זה משהו מורכב ועמוק שבנוי על יסודות שטחיים.

תמיד הייתה לנו בעיה לקבל החלטות הרות גורל עבורנו, משום שכשאנחנו מקבלים החלטה אנחנו שם עד הסוף. אנחנו יכולים להיכשל או להצליח אבל אנחנו שם. ואנחנו צריכים להיות שם בליבנו, לא רק בנוכחותנו הגשמית. להיות במקום מסויים, במאה אחוז המזויינים האלה שאתה שואף להיות בו, זה להיות שם עם הלב שלך. ואתה יודע שאם אנחנו חוזרים, זה עד הסוף. עד הסוף! עם כל מה שמשתמע מכך. אנחנו חוזרים לגור יחד, אנחנו מתחתנים, ואתה יודע גם מה זה אומר נכון? זה אומר גם ילדים. וזה דורש עוד לקבל עוד כמה החלטות רציניות.

גארט: מדברים על נאומים מצטדקים... מה קרה? לא סיימנו עם השטויות של האחרי צבא? 

בצ'לור: מעולם לא התחלנו חתיכת אידיוט... 

גארט: נכון. וכנראה שגם לעולם לא נתחיל. אתה מבין, אנחנו פשוט לא בנויים בצורה כזו. 

ברמן: חברים אנחנו סוגרים עוד חמש דקות. 

גארט: *מחזיר את מבטו מהברמן* אתה חבר דיי טוב... 

בצ'לור: *נושף נשיפת עשן אחרונה דרך הנחיריים. משפיל מבט לכיוון המאפרה ומטביע בדל * אני החבר הבלתי נראה הכי טוב שמעולם לא היה לך. 

גארט: אתה יותר קשוח ממני... מעולם לא היינו קשוחים.

בצ'לור: מה זה ממני? סתם פוזה. אני זה אתה. אתה הרגע יצרת אותי. שנינו עדיין חלשלושים. *מציץ בשעה* אנחנו צריכים לצאת בקרוב. זה עוד לא ניגמר אגב. ניפגש באותו מקום בפעם הבאה...