כמה אני שונא שופניג! שונא! פעילות ריקנית ועצובה היונקת את לשדה של הרוח! סוחטת כל כל טיפת נשמה ומשמעות ומשאירה אותך בצד הדרך כקופסאת שימורים חלודה שמיצתה את שימושה. אני מרגיש רע מאוד על המחשבות שעוברות לי בראש כעת. הייתי מעדיף לנצור אותן בכספת ההדחקה שלי. כספת ההדחקה שטמונה עמוק בתוך כל אחד מאיתנו, מכוסה בשכבות של חיוכים מזוייפים, ומתבאטת בשיערות לבנות וצלקות נפשיות.

טירוף גל החתונות בעיצומו, ידידי האשכנזים. ובגל הנוכחי, גם למשפחתו של גארט יש נציגות והשמחה רבה.

 קודם כל אני מבקש להבהיר שאני שמח בשביל אחי בן ה-28 שמתחתן עוד שבוע. שמחה אמיתית ואף חש התרגשות. שיהיה מאושר, באמת. שיתחתנו, שיביאו ילדים, רק שיהיה בכיף. אז מכיוון שהצעיר באחים מתחתן, יש במשפחה התרגשות לשם שינוי שלא נובעת מתכניות ריאליטי, סמארפונים והאחיניות שלי. למרבה המזל מועד האירוע לא הגיע זמן רב אחרי ההצעה הקסומה בפריז, אחרת הייתי צריך לשמוע על החתונה הזו עוד חודשים רבים. לפני ואחרי.

אז יש חתן וכלה, יש תאריך, יש אולם, יש די ג'יי, יש הזמנות, יש אורחים, אז מה חסר? תלבושות כמובן. צריך להלביש את הילדים. במיוחד לשים עין על האח האמצעי - גארט - ונטייתו להתלבש כנווד פושט יד או קבצן מלוכלך. אז אמי היקרה אספה אותי היום אחר הצהריים אל מעוז הצרכנות וביטוי הקפיטליזם בהתגלמותו - הקניון.

התחלתי את הפוסט בכך שציינתי שאני שונא שופינג? אז באופן טבעי אני גם שונא קניונים. כי שם פעולת השופינג מתבצעת. ומשום מה (לא יודע למה) הקניון הפך אתר פופלארי לאירוח רבבות של פעוטים צרחניים בכיינים ומנוזלים. החופש הגדול בעיצומו. הילדים בבתים וההורים משתגעים. אין עכשיו גן או בית ספר שאפשר לאחסן אותם בתוכו שיעשו להם שם בייביסיטר, אז משליכים אותם למזרון הג'ימבורי הקרוב ומקשקשים עם האמא הסמוכה.

אז, אשכנזים יקרים. בקניון היה עיסקנו. אחר צהריים שטוף שמש זה נהרנו אני ואמי היקרה לקניון אילון יחד עם שאר עם ישראל ותסמונת ה"עדר" שלו. מחאות שמחאות. עד השופינג. צרכנים מסוממים מפרסומות וסבלרטיז קונים זבל שהם לא צריכים עם כסף שאין להם. לאורך כל מסע היסוריים כלומר, מסע הקניות, ניסיתי לשכנע את אמא שלי למה אין צורך לבזבז כסף. ככה בקטנות. לא יותר מדי. שלא תקבל עלי סיבוב. רק זה חסר לי עכשיו, להתמודד עם השתיקה הפולנית (שכמוה אין רועמת). 'לא כל דבר צריך להיות התפלספויות' היא אמרה לי בזמן שהחננו, אחרי שהצהרתי שבגדים לא מעניינים אותי פלוס עוד תאוריה או שתיים שיש לי לגבי לבוש. 'טוב, ככה אני עובד' עניתי לה. מצטער. מצטער באמת. זה לא הולך להיגמר בטוב...

"קטסרו מן", אלא מה. מי אני בכלל שאקבע לעצמי מה ללבוש? מי אני בכלל מושתן שכמותי מול צו האופנה ומול קסטרו מן הדגולים? אני לא יכול לקבוע סגנון לעצמי כהעדפתי וכראות עיני. אני לא מספיק מסוגנן כמו קסטרו מן. אז הם יקבעו לי. אחרי הכל אופנה זה לאנשים בלי עם סגנון.

אז הילד המקפץ מיהר לקפץ לכיוון שלנו כשסמל ה- % מבצבץ היטב מעל ראשנו. לספר לנו כמה הג'ינסים מדהימים וכמה כל אחד מהם בכלל יראה מדהים עלי. באופן טבעי, נמשכתי לג'ינסים הכי בהירים, משופשפים, וקרועים במצאי. 'זה לא מתאים לחתונה' אמא עיקמה את פרצופה.

לא יכול... לא יכול לעמוד להתייצב מולה. לאכזב אותה. היא כל כך מאושרת מכל עניין החתונה. רק חסר עכשיו גארט והפילוסופיה שלו לחרבן את העסק. אני מרגיש שהיא פשוט עוצרת אותי. בולמת אותי מלהיות מה שאני. מכל האנשים בעולם האישור שלהם הוא זה שהכי חשוב לי, שיקבלו אותי כמו שאני, ואני לא מקבל את האישור הזה.

גארט מתפלסף יותר מדי, גארט כבד מדי, גארט חושב יותר מדי. אולי כי אני לא רובוט בלי מוח!!! הייתם מרגישים יותר טוב עם הייתי נירקב מול האח הגדול ומקשקש איתכם על אייפונים בכל פעם שאני פוגש אתכם?!

אז אני בשקט. והם נבהלים ממני. לא יודעים איך לאכול אותי לפעמים. לא הם, לא האחים שלי, לא הגיסות שלי, לא אחייניות שלי, אף אחד. יש לי משהו אמיתי וכנה להגיד ואני חוטף את הפרצוף הזה - O_o, אם בכלל מסתכלים עלי. לא מדבר את השפה שלהם, והם לא את שלי. 

וכל חנויות הביגוד האלה שם... כולם שמים לך מוסיקת דאנס ורד בולים כזו, שגורמת לי להרגיש באמת כמו מפגר. כמו נווד מטומטם עם קוקו, נעליים בלויות וכירסונית בירה. 'אמא, אני לא רוצה לקנות בגד בשביל שאחרים יחשבו שהוא יפה' אמרתי על יד מדף הג'ינסים. 'טוב תיקח את הקורועות...' הרגשתי את הגל הפולני גואה... זה שממנו שסבלתי כל כך הרבה לאורך חיי. עכשיו, אם הייתי אחי הצעיר, אולי באמת הייתי עושה את זה. אבל אני לא יכול. לא היית נהנה מהקניה בלי האישור שלה. לא הייתי מרוצה אם היא הייתה עושה איתי ברוגזים אחר כך. העדפתי למרוח את זה, לגמור עם זה. אם מישהו עושה פה קטע פולני הערב זה אני.

הגענו לחלק של החולצתי. 'מה עם המכופתרת השחורה שספפפתא קנתה לי ליום הולדת?, שאלתי את אמא. 'לא' היא פסקה. זה היה קצר. על החולצה השחורה יש גולגולות אפורות במקום כפתורים אז חלילה שאני אראה איתה באמת.

בחרתי במכנסי ג'ינס ישרים בצבע תכול אפור. פלקט משעמם וחלק (המוכר חושב שהם מדהימים). אספתי מהמדף חולצה לבנה מכופתרת חלקה, אמרתי לאמא "הכל עשר" וניגשנו לעמדת התשלום. העיקר שכולם יהיו מרוצים חוץ ממני. כרגיל. מה זה כבר פאקינג משנה? הייתי מגיע עם שק על הראש כולם היו אומרים לי כמה אני חתיך. 

'חמש מאות ופאקינג משהו שקל' אמר הקופאי. ווט?!?! מישהו יכול להסביר לי בבקשה על מה אני משלם פאקינג חמש מאות ופאקינג משהו שקל?! מכנס וחולצה?! ואת החולצה הלבנה המזויינת הזו אני בטח לא אלבש שוב אלא רק בהלוויה שלי לצורך העניין, כן? 

אמא הציעה לשלם כששמעה את המחיר ההגון. דחפתי בעדינות את ידה אוחזת כרטיס האשראי עם יד אוחזת כרטיס אשראי משל עצמי. 'תחלק לי לשתי תשלומים' ביקשתי מהקופאי. יום יבוא אני אפטר מהכרטיס המזויין הזה. לא איהיה בעל אשראי יותר. לא רוצה. 

יצאנו לתחנה הבאה- נעליים. תשעים אחוז מהחנויות בקניון המזויין הזה הן חנויות בגדים וכולן מבחינתי נראים אותו דבר. לכל חנות בגדים יש איזה כוננית עם בערך תריסר זוגות נעליים וכולן זהות (זהים?). דגם ה"סניקרס" "סקצ'רס" הנמוכים או איך שפאקינג קוראים לזה. 'למה אתה כזה צרוח? כולה נעליים" אמרה אמא.

היא עדיין לא קולטת. ואם עד היום זה לא קרה לא נראה לי שהם אי פעם יבינו אותי. לעולם לא. האווירה התחילה להיות מתוחה, ובעודנו משוטטים כאילו איבדנו את הצפון בין החנויות חשבתי לעצמי לחזור לחנות הבגדים ולהחליף את הג'ינס המחורבנים האלה. ססאמק שילמתי עליהם יותר משלוש מאות שקל. בוא נזרוק זין, ניהיה כל מה שאנחנו אמורים להיות, רוצים להיות. די, אני זקן מדי בשביל החישבונים האלה, אי אפשר לרצות את כולם... ולא עשיתי את זה בסוף.

אם היא הייתה מאוכזבת מאיך שהבן שלה יופיע בחתונה, אני הייתי מרגיש רע עם עצמי. חוץ מזה, גם ככה אני לא עושה את זה בשביל עצמי, אז על הזין. באיזשהו שלב רציתי להגיד לה שפשוט תבחר מה שהיא רוצה בשבילי. אבל אם יגיע היום והגהנום יקפא וגארט יתחתן בסופו של דבר, אני לובש מה שבא לי. גם אם זה אומר לעמוד תחת החופה לבוש כמו ה- dude. זה היה יותר מדי, עם הנעליים. אלף חנויות, מאות זוגות נעליים וכולם נראים אותו הדבר. צו האופנה המזויין הזה. 'זה לא אני הדברים האלה' אמרתי לאמא שלי. ובזה זה חתם את העסק. יצאנו מהקניון וקבענו ליום אחר לרכוש ת'נעליים המזויינות. נעליים זה לא מכנסיים. כשאני קונה נעליים זה לפחות חמש שנים קדימה עד שהסולייה מתפוררת והשרוכים נופלים.

בדרך חזרה הביתה לא החלפנו מילה. תיקשורת אופיינית במשפתחו של גארט כשמשהו משתבש- שתיקה. הייתי כל כך מאוכזב מהכל, לא רק מהקניה, אלא מכל החוויה המזויינת הזו. מהעובדה שהרגשתי שאמא שלי לא מקבלת אותי או מבינה אותי אחרי כל השנים האלה, שחשבתי שאולי השגנו קצת התקדמות. כבר לא רציתי לבוא לדירה של ההורים אחרי הקניות. חזרתי לדירתו של היצ'קוק - הדירה שלי. הייתי כל כך ניסער שעמדו לי דמעות מאחורי משקפי השמש- גארט אופייני. הלוואי והייתי משהו אחר. כמו אחי הצעיר שלא עושה עניין ולא שם זין. הוא בכלל היה נהנה מזה, אחי. אנחנו אש ומים אני והוא. הוא מאוד חומרני הילד הזה ונהנה מעצם הרכישה מאשר הרכישה עצמה.

אז כרגע אני בדירה שלי. ואני כזה, חי ודברים כאלה. בגלל שאתה לא יכול פשוט שלא לחיות באמצע החיים, לא?