במסדרון רחב ידיים בין שתי דלתות עץ מאסיביות מצאתי עצמי אתמול עשר דקות לפני השעה אחת עשרה.

לא היה מבייש את הלובי של הפלזה, חשבתי לעצמי. אילו לא זיהיתי בוודאות את שם החברה והלוגו הייתי בטוח שבטעות נחתתי במשרד עורכי דין. במהלך שיטוטי הלוך ושוב מהרצליה ולפעמים מרמת החייל, התחלתי להתרגל להוד ולפאר מגדלי השן של ההיי טק, ולשוכניהם המצוחצחים והמתוקתקים.

הייתי צריך לבחור באחת מהדלתות הכפולות, ובחרתי בדלת הימינית. יש לצלצל בפעמון ולהמתין, ולקוות שתיבחר ותמצא ראוי להיכנס בשערי מגדל השן. צלצלתי בפעמון וכעבור רגע פתח את הדלת אשכנזי צעיר וקצר רוח. יתכן שבעזות מצח הפרעתי לגאון במשימתו החשובה לפתח את האפליקציה שתציל את העולם. סיפרתי לו את מבוקשני והוא הצביע על הדלת השניה, זו שממול.

שוב צילצלתי בפעמון. שמעתי את המנעול משתחרר ונכנסתי למפקדת הייטק מתקדמת, היכן שמאחורי דלפק ישבה פקידה שמנמנה וחברותית שהודיעה לי בחיוך שהגעתי למקום הנכון. סוף סוף, מעט אנושיות. אני מניח שכעת זהו השלב שאני מוזג לעצמי מעט מים בכוס פלסטיק חד פעמית ויושב להמתין. אני מניח שהקדמתי קצת.

"הקדמתי קצת".

"תמתין בנתיים הוא תכף יצא אליך. רוצה לקחת משהו לשתות בנתיים?"

"רק מים".

התיישבתי ובהיתי בחלל שמולי בלא מניע. אז קמתי מהכסא ושוטטתי מעט במסדרונות, בוחן את הפוסטרים והתמונות הצבעוניות שרק הן מבדילות את אופי המקום ממרתפי הייטק אחרים שביקרתי בהם, שבכאלה שמים עציץ על מנת לדמות סביבה טבעית כלשהיא ובכך לשבור את האפור.

חזרתי לכסא וכמעט מיד יצא מחדרו אשכנזי מוצלח נוסף, גבוה ולבוש בחולצה צחורה מכופתרת ומכנסי מהודרים-מדי-בשביל-שאדע, ונעליים חומות ששוות יותר מהחיים שלי. הוא קרא בשמי, חייך ולחץ לי את היד.

בחיי איך שזרחתי בראיון הזה. איזה טיעונים העלתי, איזה מונולוגים, איזה וידויים קורעי לב, איזו שיחת נפש. מעולם לא הייתי כל כך דומיננטי בראיון. כל הנואשות והתשוקה שלי התפרצה החוצה והרכיבה את נאום חיי. הוא קולט אותי, אני חושב. הוא קולט אותי האשכנזי החמוד הזה. רואה בי משהו מעצמו כשהיה בגילי (למרות שזה בטח לא היה כזה מזמן).

אבל אז זה קרה. אז זה קרה שבקולו השקט והרגוע הוא אמר "בוא נעשה איזה תרגיל קטן".

לי בכלל לא היה מושג אלא רק אחרי אולי רבע שעה שנראתה כמו נצח, שהוא שאל אותי תרגיל בסטטיסטיקה. הבנתי שהוא שאל אותי תרגיל בסטטיסטיקה רק אחרי שאמר לי שהוא שאל אותי תרגיל בסטטיסטיקה. לא היה לי שום כלי מנטלי לפתור את הבעיה שהציג לי. לתומי ניסיתי לפתור בצורה לוגית בעיה של מספרים.

ישר בעקב אכילס. עד אותה נקודה הייתי הלוחם העשוי ללא חת עד שהוא ירה את החץ שפגע בדיוק בחולשה הגדולה ביותר שלי. העקב של אכילס, הקריפטונייט של סופרמן, הנחשים של אינדיאה ג'ונס... שאלה שכמו מאהבת שברה לי את הלב, מתמטיקה. למה זה חייב היה להיות מתמטיקה. רק אתה אלוהים יודע כמה דמעות ספגה בלילות הכרית שלי משליטות מתמטיקה אכזריות בבית הספר היסודי. כמה קיללתי את אותן מכשפות בלב וכמה יחלתי עמוק בפנים למותן האיטי. אתה לא יודע שגם לי בני גורן הרס את הילדות?

אולי עשר דקות אני יושב ומתפתל מול פרצופו העדין. החיוך הזה כמו של מורה ששאלה אותך שאלה ואין לך מושג מה התשובה עליה לא יורד מפרצופו, והוא לא פוצה פה. הרגשתי איך המצב מתדרדר במהירות מטוב לרע, מרע לגרוע, מגרוע לאנוש. הרגשתי איך זה זולג לי בין האצבעות, אם זה היה ביניהן מלכתחילה.

"לא הגעת עדיין לשעורים בסטטיסטיקה" הוא גאל אותי לבסוף מיסורי וגילה לי את התשובה.  לא לא, זין לא, לא הגעתי. מעולם לא הייתי טוב במספרים וכנראה שגם מעולם לא איהיה, ואין לי הרבה רצון להיות. יש לי מחשבון בכיס ואני חי בשלום איתו ועם הטראומה מהמורה למתמטיקה מכיתה ג'.

"זה בעיה" הוא המשיך. "אני עדיין לא אומר לך לא, אבל זה גם לא כן".

ניסיתי לשכנע אותו שאני אסתדר. שאם חסרה לי רגל אז אמצא כבר את הקביים שלי. שבאף מקום עבודה מעולם לא ידעתי הכל מהיום הראשון, שזו לא חתונה קתולית ואילו עוד טיעונים. יש בתפקיד הזה לדעתי התנגשות בין ההומני לריאלי.

"אני אשוחח עם ה-HR ונראה, אני מקווה שיהיה בסדר".

"אני יותר, תודה על זמנך" (תמיד מוטב להודות לאנשים מוצלחים על זמנם היקר).

"ניהיה בקשר".

סך הכל ישבתי אצלו 45 דקות.

שבתי הביתה כמובן בלב כבד. מסרתי דיווח לאמא, ואז כשסיימתי איתה מסרתי מיד את אותו הדיווח לאבא. כמה חמודים הם שהם מנסים לעזור לי בדרך היחידה שהם מבינים, למרות שהסברתי להם כבר שדי, לא רלוונטי, זה כבר מזמן לא זה. זה לא איזה חולצה אני לובש, ולא איך אני לוחץ יד, ולא איך יושב בכיסא ולאיזה דציבלים הקול שלי מגיע וכמה מנופח החזה שלי. אלו נוקדות שוליות כבר ממזמן. אם רק זה היה העניין אז לא היה עניין. לא הייתה בעיה.

נמאס לי לכתוב על החרא הזה. לכתוב על זה רק בשביל שעוד כמה פוסטים זה כבר בכלל לא יהיה רלוונטי.

היום בבוקר התקשרה אלי שנית האישה והודיעה לי שהם רוצים להזמין אותי להמשך תהליך, ליום א' הקרוב. עוד ראיון וכנראה איזה מבחן שכמובן אי אפשר להתכונן אליו. כמובן. כמובן שהתהליך לא נעצר אצל אדם אחד. עכשיו אם אעבור את אלוהים-יודע מה שהם בוחשים בשבילי ליום א', יהיה עוד שלב- ראיון באנגלית.

אבל לא נקדים את המאוחר. קרה כבר שנפלתי בשלב 2. אני פסימיסט. כל שוטף כלים היום צריך תעודות פרופסור. לכל מקום עבודה צריך לעבור מסלול מכשולים מבית היוצר של "המסור" ולמצוא חן בעיני חמישים אנשים בדרך. להיות צעד אחד קרוב יותר לא שימח אותי כמו שהפך אותי ליותר חרד ואומלל. אם גם פה אפול, כנראה אחבוט בקיר ואשבור את אצבעותי. ואז אצטרך להקליד פוסטים ביד אחת מה שכנראה יקח לי זמן רב יותר. 

ויש לי גם את הדירה המזויינת הזו שיושבת לי כמו עצם של פיל בגרון ושאני לא יודע מה לעשות איתה ועם הנבלה הזו שגרה בה עכשיו. צרות צרות צרות. החיים הם רק צרות גדולות בקיום קטן וחסר משמעות. צרות עם אנשים, צרות עם כסף, צרות עם עצמי וצרות עם העולם. הייתי אומר שדיכאתי את עצמי שוב. שוב באמצעות אותם כלים נפלאים שכל כך מתאימים לעבודה זו, אשר הקיום מספק לנו לרוב.

נ.ב

ממש התרגשתי מהאיחולים בפוסט הקודם. לא עבר על ידי.

(ככה אומרים את זה?)