צריך להזכיר לעצמי בכל פעם מחדש. במקום העבודה המיתולוגי, הייתי אוהב לשבת בקצה השולחן על יד הקיר או החלון והיכן שריכזה המנקה את אמצעי הסעודה. בהתחלה לא היה לזה סוף- כל ארוחה היו מבקשים ממני בכל רגע להעביר בבקשה מזלג, סכין, כוס, מפית. יום אחד מאסתי בנידנוד ומאז נהגתי בתחילת כל ארוחה לחפון את כל אלה יחד בשתי ידי, ולהשליך בבת אחת לערמה גדולה במרכז השולחן.

אבל בבית אני עוד שוכח ותמיד יושב במרכז השולחן, ואז עם כל העברות הסכו"ם, השתיה, המזון, יד רודפת יד בפעולה שנראת כמו חיקוי של מנצח על תזמורת. חוק ארוחת הצהריים מספר 1: אל תשב במרכז השולחן.

כמובן לא לשכוח את הילדות הקטנות ש"צריך לשים להן". לילדים קטנים צריך לשים בצלחת. בתחילה מתכופפים אליהם למרחק של כחמישה סנטימטרים אף מאף ואז שואלים אותם בקול רם אם הם רוצים פתיתים. כך עוברים אחד אחד כל מוצר שבתפריט. לפעמים זה מזכיר לי את אם הגוזלים המאכילה את ילדיה המורעבים עם העיניים העצומות והצוואר המתוח, ראש מורם לשמים. כאילו יש פה סכנת הרעבה או משהו, או שהילד חלילה לא יגדל ויתפתח. אם כבר יש היום סכנה כילשהי שקשורה במזון, היא רק נעוצה בכך שיתפתח הילד מחוץ למימדים פורפורציונליים בתפריט האייפון-פייסבוק-ג'נאקפוד, ואז יפתח בלוג למטרת תיעודיו למען הרעבה עצמית עד מוות.

אני לא יודע למה פתאום זה הזכיר לי את מתחם ה"ציטוטים" פה בישראבלוג. איפשהו בעמוד הכניסה מוצגים פנינות חכמה של האוסקר וויילדים של ישראבלוג, שאני מניח, אמורים לגרום לקורא להחנק מצחוק. זה בדרך כלל בערך הולך בצורה כזו (דמיינו כעת שנניח אני בלוגרית בת 16 או משהו):

פושפושני: בדיוק סיימתי לאכול חמש עשרה ארוחות מקדונלד'ס

אני: מה??!! וואט דה פאק??!!1 למה חמש עשרה ארוחות?!?!?1

פושפושוני: חשבתי שאמרת שממחר דיאטה...

אני: O_o

עכשיו, האם שמתם לב לאייקון הזה שציירתי בסיום השיחה הפקטיבית? זה נקרא בימינו "להביע רגש". שימו לב כיצד עין אחת מוגדלת מהשניה, וביניהם שפתיים מתוחות לכדי הבעת פנים שמעידה על פליאה ותמיהה ביחד. תפקידה של הבעת פנים זו בשיחה הספציפית הזו היא כדי להדגיש איזה ידיד טיפש יש לי ואיזה חכמה אני, ואיזה חברים הזויים יש לי ובכלל איזה חיים מטורפים ומגניבים עוברים עלי. כך בעקיפין בלוגר/ית תמיד יכול להחמיא לעצמו מבלי להפוך שחצן.

אחרי ארוחת הצהריים נסענו לנמל התעופה לאסוף את אחי הגדול לאחר שלושה שבועות בארה"ב, כחלק מתהליך הרילוקיישן שהוא ומשפחתו עומדים לעבור בקיץ הקרוב. אמרתי לגיסיתי להתכונן - פורים הבא... it's helloween.

שדה התעופה מתי שאינך נוסע לשום מקום זה... מקום די אכזרי. כאילו אומרים לך רק טעימה, הצצה, הרחה. רק לעמוד באולם קבלת הנוחתים מטיסות נכנסות על יד מישהו עם שלט ביד ולהמתין לבר המזל שחזר מאיפה שלא היה. אחרי שלושה שבועות בארצות הברית או תאילנד או אירופה, מחכה לבנאדם קבלת פנים של רוק סטאר או של חייל שחזר מעירק. מי אמר שהחיים הוגנים? נוחתים ממשיכים לזרום דרך השער באדישות כאילו טיסה זה עניין יומיומי עבורם כמו שבשביל השאר זה אוטובוס, או שהם מותשים ורוצים כבר להגיע ליעדם.

שדות התעופה העצומים בגודלם האלה- עיר שלמה ואתר בפני עצמו לבקרו. איזה מרחבים. לעמוד בקצה אולם אחד ולא לראות את קצהו השני. לעמוד תחת פלורסנט במסדרונות הרחבים האלו, שהם כל כך ארוכים עד שהותקנו בהם על הקרקע שרוולים נעים כדי שאנשים יוכלו לחצות המסדרון העצום ללא מניע. להסתכל לתוך אחד המסדרונות האלה כשאתה לבדך, זה כמו להסתכל אל תוך לוע של סיוט. סיוט על מסדרון שאין לו סוף. יש משהו מדהים במראה הזה שקשה לי לתאר. משהו שיוצר גל הדף בלב ופיק ברכיים ורק גורם לך לרצות לעמוד ולבהות לתוך הפיר הזה. יש משהו מטיל מורא בלנסות לתאר מה יש בקצהו השני. כל שדה התעופה יכול להעביר בי צמרמורת. פורטל לעולמות אחרים.

אחי שב עם סרטונים על הבית שהולך להיות להם בצפון קרולנייה. בית כאילו נלקח מסרט אמריקאי על הפרברים האמריקאיים, ושמשודר ברגע כזה בהוט דרמה אצלכם בטלויזיה. שכונה של אנשים ממוצעים שחיים בארמונות. שיירה של ארמונות. ארמון פר משפחה. בית שתי קומות עם גג רעפים ומוסך ומרתף ועליית גג, כל כך אמריקאי שזה גורם לשאול אינסטינקטיבית- what happened to the last owners of this house אם היה מדובר בסרט אימה. 

מדשאה מטופחת בחזית הבית ברחוב מלא בשיירת עצים ושאר הבתים שנראים כולם אותו הדבר. עדיף זה מאשר הבלוקים המכוערים והמתפוררים שיש לנו כאן, בהם אנו חיים אחד בתחת של השני כמו ארונות קבורה בקומות. מיליון וחצי שקל בשביל איזה חירבה בת שבעים שנה במרכז רמת גן - שני חדרים וחצי.

כן אני מקנא. אני מניח שגם לי היה חלום שחיי יראו כמו החלום האמריקאי. לגור באחד מהבתים הענקיים האלה בחדר עם ריצפת פרקט בוהקת ופוסטר של לד זפלין על הקיר ודלת לבנה עם מלבנים מאנכים עליה, חלון חדרי מול חלונה של הילדה שבבית ממול. וכאשר אני הולך לבית הספר אני חוצה יערות ורחובות מושלגים ויש הרים באופק ולא רק עוד בלוקים מיושנים ושמש שיכולה להמיס פלדה. אני מניח שגם אני רציתי אם כבר ללמוד בתיכון, אז באחד כזה שבממוצע נראה יותר יפה מאיך שאוניברסיטת תל אביב נראת פה, עם האתלט הדביל של קבוצת הפוטבול שקוראים לו בראד ומלכת הכיתה הרדודה שנקראת אנג'לה, ולהיות החבר היחידי של החנון המופנם והבודד שנקרא טים. רק לחזור הביתה בשלום בסוף היום מבלי שאחד מהסטודנטים יגיע עם הוולוו שלו ותת מקלע בתא המטען. 

אבל אלה חלומות של אחרים עכשיו. החלום שלו, ואני שמח בשבילו. הוא זכה וזו הזכייה שלו. אישתו זכתה בכך שהיא במקרה אשתו וכך גם בנותיו. ובחיי איך שהיא נהנת מהזכיה הזו כאילו היה מדובר בהישג שלה. לא מפסיקה לדבר על המעבר הזה. לפעמים אני מרגיש שאני צריך אישור רק בשביל לדבר עם אחי הבכור. אם אפשר להשאיל אותו לרגע כדי לנהל שיחה שהיא כנראה בטוח הרבה פחות חשובה ממה שתמיד יש לה לאשתו להגיד מעצם העובדה שהיא אשתו, ופחות חשובה ממה שיש לבנותיו ליילל לו משום שהם בנותיו. כאילו זה הכי לגיטמי ומקובל בעולם שיתפרצו לדברי עד שמצאתי איתו רגע, משום שהוא הנכס שהן סיפחו לעצמן, האישה, הילדה, ואילו אני "רק" האח. אני מכיר אותו שנים לפניהן.

ובנתיים אתמול בלילה ישבנו חבר ואני סחוטים כמו סמרטוטים מחוץ לבר ודחפנו שאוורמה, חיים את החלום הישראלי. 

איזו טעות בכל פעם מחדש לדחוף את השאוורמה שלו. רק החומוס זה כמו לבלוע פחית טיח לסתימת חורים בקיר. 

"אין חציל היום, מוטי?"

"חציל שרוף כמו החיים שלי. מה עוד בפיתה?"

מחוץ לבר, מינוס מסך העשן והאלכוהול והאפלה, הכל נראה אחרת. הרבה יותר מכוער ומסכן. ההכרה שעוד מעט ההשפעה תפוג וחוזרים למציאות, היא קשה לעיכול כמו החומוס הזה, ואנו מקבלים אותה בשקט ובהסכמה. שוב שני תפרנים זרוקים שכל המצב הזה אצלם "רק זמני", רק בנתיים, בדיוק כמו אצל כל השאר. מזל שהחיים הם זמניים ויש להם דד-ליין, אחרת אפשר היה להמשיך להשתכשך בבריכת השתן המצחינה הזו לנצח. 

מחר אני ניצב בפני הראיון השני, של משרה שאם אתקבל אליה היא לא פחות מאשר תשנה את חיי. איני מסוגל להפסיק לחשוב על מחר. אני מפוחד עד מוות ומיואש עד מאוד. יש לי תחושה מבשרת רעות. אין לי מושג מה הם מבשלים בשבילי אני רק יודע שיהיה מבחן, ואני שונא מבחנים. אני שונא שבוחנים אותי. אני לא מסוגל לסבול אדם שבוהה בי ובוחן אותי. מבחן מעיד על חוסר אמון. אני מקווה רק שזה יהיה משהו כתוב או ממוחשב למרות שלא סביר. זה יהיה מבחן מול אדם בוהה. אני רק מתעודד בעובדה שבשלב זה הם מודעים לכך שמספרים זה לא הצד החזק שלי, אמנם אני לא צריך אפילו להיכשל בשביל לא לעבור הלאה- הם רק צריכים למצוא מישהו טוב יותר. כבר אמרתי להם שלא ימצאו. אני רק צריך לזכור לשבת במרכז השולחן.