שבתי הרגע מהראיונות. מותש מותש מותש. כבוי. מיואש. ראיון עבודה אחד יכול להיות מתיש יותר משבוע עבודה מעשי. היום היו לי שני ראיונות בשני מקומות שונים, ששניהם קשורים באותו מקום עבודה. עבודה, איזו מילה מכוערת. היא לא אמורה להיות כזו, אבל היא כן. הפכנו אותה ממשהו מעשי ששזור בצמיחה והתפתחות לפשוט גועל נפש טהור.

יער של בטון, פקקים, תשלום מופקע לחניונים, מקסימום זיוף, אפס אהבה.

ישבתי מול שתי מלכות קרח בראיון השני, והן כל כך מאמינות בקרח הזה ואני רק שואל את עצמי מה הן רוצות ממני ומהשאריות של חיי. על שאלה מקצועית אחת מהמבחן המזויין שלהן באמת שלא ידעתי איך לענות. כל מה שרק יכלתי לחשוב עליו בכניסה וביציאה מהמקום, זה כמה שאני לא רוצה להיות שם תשע שעות ביום. להחנק בין כל האפור הזה והפנים האטומים, חסרי ההבעה והאנושיות. אנשים מפחדים להסתכל לאנשים אחרים בעיניים היום. יהרוג אותך לזרוק חיוך? יעשה אותך פחות מקצועי? פחות רציני? פחות "מוצלח"? 

אבל כן, כן... אני יודע. מהרגע שהדלת נסגרת והראיון מתחיל, אני הכי טוב שאני יכול להיות במסגרת מגבלותי והידע המקצועי. גארט נשאר מחוץ לדלת, מבליח אולי רק לרגעים, עומד מאחורי לאורך כל הדרך, מחבק כשאני יוצא.

ביציאה החוצה מהבניין דחפתי שניצל אל תוך שק הג'אנק, הניקוטין והאלכוהול שאני - לא בהכרח בסדר הזה.  

התקשרתי לאמא לספר לה על הראיון ועל מלכות הקרח ועל כל ה"אה-הה... אוקיי" שלהן כתשובה לכל מה שאמרתי, והיא רק צחקה מתאוריי. לא התכוונתי להצחיק.

עכשיו כל מה שברצוני לעשות זה לשבור את הטלפון, לנעול את הדלת ולבלוע את המפתח, לאגף את התריסים וללכת לישון.