העולם מתחלק למיטה וחצי וחצי חדר חשוך עם עמוד במרכזו וערמת קרטונים. קולתיהם של ילדים למטה לאורך כל היום בדרכם לבית הספר ובשובם, ושוב בערב בצאתם אל החוגים ובשובם, הלוך ושוב הלוך ושוב. ילדים בדיוק בגיל הזה שהחיים מסירים מעליהם את מסכתם התמימה והחייכנית וחושפים את פרצופם האמיתי. בערך גיל 6, מתי שאתה חדל מלהיות גיבור כל יכול מוערץ על ידי הורים ומשפחות, והופך להיות אפס מאופס. נמדד על ידי השיגים ומבחנים וציונים עד סוף חייך. הם עדיין לא יודעים את זה אבל. לוקח מספר שנים להפנים זאת. דבר ראשון רק מרגישים את זה מבלי ממש להבין מה לעזאזל הולך ומשתבש פה, רק אחר כך מפנימים. 

בנתיים העולם מתחלק למיטה וחצי, וחצי חדר. אולי בכל זאת יש שם משהו בחוץ. שיתנו אז למישהו אחר את חפירה ויגידו לו את זה. הפכתי חזיר רשת למופת. מרפשר עמודים כל חצי שניה. סגרתי את מעגל הפאסיביות וכעת חיי הם וירטואליים בלבד כמו אצל השאר. הפאסיביות לא נעוצה רק בחוסר מעש ואי נטילת חלק, לפחות כבר לא היום. הפאסיביות משלימה את עצמה כאשר כל חייך האמיתיים נמחקים לחלוטין, וכל מה שנשאר מהם זה תיעוד לא מובן על גבי מספר שרתים במקומות מרוחקים. פייסבוק, ג'י-מייל, ישראבלוג...

מכל המהומה וההתלהבות אתמול בחברת מיקור החוץ, לא שמעתי עדיין ציוץ מהמתוקתקת המזוייפת הזו שהזמינה ושלחה והפצירה, ואילצה חיוכים ופרצופים צבועים. יכול להיות שבאמת הייתי עד כדי כך גרוע? מילא רק רע אבל עדי כדי כך דממת אלחוט?

הטלפון היחידי שמצלצל זה מהבנק. כלכלית אני חי על הקצה כבר חודשים. היו תקופות שגם נפשית רק מעולם שלא היה לי האומץ להביא את עצמי ממשית לשום קצה. אז היום טלפון מהפקיד הנאמן ארז: גיבור במשרה מלאה. ארז אם אתה קורא את זה, אז היי ארז! מת עליך. אמא שלך בטח נורא גאה.

"אל תדאג, אנחנו בונים לך תכנית הבראה" הוא אומר לי.

ארז, נשמה, אתה אל תתכנן לי שום תכניות. רק באמא שלך הגאה הזו תעזוב אותי בשקט.

אתמול אמנם הוזמנתי על ידי ידידה למופע סטנד-אפ. עוד לפני שההזמנה יצא מפיה, רפלקס הדחיה-במלמול-מנומס שלי נכנס לפעולה. זה לא אני. אתם לא מבינים, באמת זה לא אני. זה הרפלקס, האינסטינקט. כמו שמשהו מבחוץ נוגע בך במקל וכולך מתכווץ כמו חשופית ליל חורף, כמו צב בלי שריון, כמו קיפוד בלי קוצים, כמו אורי כדורי.

בסוף, כשהרפלקס עבר, החלטתי לא להיות כזה אשכנזי חרא ולקבל את ההזמנה הנדיבה. הרי בסופו של דבר אני זה שמתלונן שאין חברים ושאם יש חברים זה רק במסכים, ואם לא במסכים זה רק אינטרסים. 

אז הלכתי למופע קומי אתמול וזה היה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בסטנד-אפ לייב. זוועה. פשוט זוועה. ואני לא מדבר רק על מה שהלך על הבמה חברים. אני לא מתחבר לכל ההומור הנורא ישראלי הזה של הקומיקאים פה, שחושבים שככל שהם צועקים יותר חזק זה עושה את הבדיחה שלהם יותר מצחיקה. ותמיד הקהל במופעים האלה נראה לי מורכב ברובו מערסים ופרחות והבדיחות כמובן בהתאם. את כל החוויה כולה ניתן למשול ליציאה עם חבורה של כאלה, ערסים/פרחות, לאיזה מועדון של ערסים פרחות, והערס הדומיננטי שביניהם - זה שאף פעם לא סותם את הפה - הוא הקומיקאי. אבל צחקו. וודאי שצחקו. הגיעו למופע קומי, שילמו כסף, אז מה? לא יצחקו? בטח שיצחקו. אנשים מפרגנים פה בקהל, לוקחים בסבבה, לא אשכנזים ממורמרים עובדי הייטק אוכלי שרצים וקוראי דוסטויובסקי. 

באמת שמוקדם יותר התחלתי לכתוב כאן בפירוט על כל מה שהלך שם, וכמה רע זה עשה לי, אבל אז פשוט מחקתי הכל. לא רציתי תיעוד של זה פה ולא רציתי לחזור לחוויה. אני מניח שהרגע חזרתי.

אבל מה, הייתי במופע סטנד-אפ אתמול, השתתפתי, אז מה? לא אשתף? בטח שאשתף. היום אם אינך משתף משמע החוויה כלא הייתה. אני משתף משמע אני קיים. התמונות של הטיול לתאילנד כבר ברשת עוד לפני שפרקנו המטען בגסט האוס. 

סליחה אם הטבעתי מישהו בכל המרירות המחורבנת הזו.