כך הקצתי משנתי הבוקר. כמעט כל בוקר לאחר לילה של שתיה הוא בוקר של מחלה וחרטה, ואם לא חרטה אז רק מחלה, משום שהחרטות עדיין בין זכרונות מעורפלים שצפים מאוחר יותר במהלך היום. בדרך כלל אני שתיין אחראי. הגבולות הנוקשים שתוחמים אותי והחומות האדירות שמאחוריהן אני חי שומרים על כך שגם במצב שכרות אנהג באיפוק באופן יחסי כמובן. אך הבוקר התעוררתי חולה מהתייבשות ומצטער על הכספים שהוצאתי אתמול. אחד החברים רצה להרשים בחורה. הזמין אותה לוויסקי היקר שבבר. הבחורה לא התרשמה. אז התגייסה לצידה החברה שומרת הראש- החברה שדואגת לחברתה כנראה משום שהיא מאמינה שחברתה לא מסוגלת לשמור על עצמה בעצמה. אז הוא התרגז, הציק, ירה אצבע משולשת לכמה כיוונים. הרוחות התחילו לנשוב לכיוון שלילי, אז אנחנו התחלנו לנשוב הביתה. נשארתי מאחור רק לעוד כמה רגעים כדי להסדיר את הטיפ של החשבון העצום, וכשיצאתי החוצה כבר כלל לא ראיתי אותו.

"הוא בשאוורמה" אמר לי הדורמן.

'מה שאוורמה עכשיו?' התייאשתי. 'לא הוצאנו כבר מספיק?'

הצצתי למזללה ואכן שם הוא היה, עיניו חצי עצומות כשל מת ויציבתו כמו לולב ברוח. 

בקושי הצלחתי להבין משהו ממילמוליו המתוסכלים שיצאו מפה מלא חומוס ופיתה. אחרי חמש דקות התרומם בקושי, השליך באדישות חצי לאפה לזבל ויצא בלי לומר מילה. הוא נזרק בעצמו בתחילת הערב, מבינים? ועכשיו לא הלך לו עם עוד אחת. למרות שאני תמיד מאמין ששכרות היא לא תירוץ להתנהג כמו שמוק ויתכן שלפעמים הוא עלול לצאת מעט שמוק. נפרדנו לשלום ותפסתי מונית עם נהג פטפטן, כמובן. דחפתי את הנבלה שלי למקלחת ישר כשהגעתי הביתה, שטפתי מעלי את צחנת הערב, זרקתי את הגוויה שלי למיטה ותוך דקה כבר הייתי שרוי בספק שינה ספק עילפון, חולם על חשבונות מנופחים ונשים לא מורשמות. אתם מבינים, הייתה איזו אחת אתמול, והחבר שלי - זה שעליו סיפרתי הרגע -אמר לי ממש מולה: "עזוב, שחרר ממנה שחרר" בדיוק מתי שחזרתי מקניית סיגריות בטענה שהיא "התלכלכה עלינו". היה לי קשה לדעת למי להאמין. אני באמת הכי מקנא באנשים שאין להם מספיק מצפון בשביל להתעורר למחרת ליל הוללות וכלל לא להרגיש שמשהו היה לא בסדר בהתנהלותם אמש. 

טוב. גם ככה אני לא במצב להציע שום דבר לאף אחת בימים אלה. בקושי במצב להוציא את ראשי המוטרד מהבית.

אז התעוררתי לבדי היום לאורו הצהבהב של הבוקר בחדר הקטנטן והדחוס. מיד זהיתי את הרגשתי הפיזית החולנית. שום דבר חדש. הייתי שרוי בכאב ובחילות אך לא התלוננתי הרבה. אין לזה תרופה. זה יעבור כבר מאליו. ספרתי את החרטות מליל אמש ולא הגעתי ליותר מדי. נתתי לעצמי ציון "עובר: השתדל טוב יותר בפעם הבאה".   

ידידתי התקשרה לפני קצת פחות משעה, זו שהזמינה אותי למופע הסטנד-אפ. מכיוון שאמש היה יקר ורטוב, אז הלילה יהיה יבש ויבש.

מחר אמור להיות ערב משפחתי במסעדה. לגיסתי יש יום הולדת ולאחי הגדול אישרו את הויזה - הם עוזבים בקיץ הקרוב.

וידוי: אליו אני אתגעגע, כך אני מרגיש. אבל רק אליו. לא לגיסתי, אשתו. לא לאחניותיי, בנותיו. המערכת יחסים המיוחדת שלי איתו הייתה ונשארה תמיד איתו, עד שהפכה כבר כמעט לא קיימת כשהגיעו השאר.

אני מתגעגע לזמנים שאלו היינו רק אנחנו. שיכלנו לשבת במסעדה ולנהל שיחה מבלי שאאלץ להתחיל כל משפט מחדש משום שהמשפט לא מפסיק להקטע על ידי פעוטה יללנית שעל מבוקשה יש לענות מיד. נסיכים מפונקים שסביבם יש לקרקר ללא הרף ולרצות כל גחמה, משאלה, בקשה, ורק שלא יתחילו לבכות הסולטנים הקטנים. מהיום שהן נולדו כבר אין טעם לפצות פה. ממילא מהרגע שנולדים ילדים, הפוקוס הוא כבר לא על שום דבר אחר. שום דבר כבר לא רלוונטי והכל הופך למקום שני ומשני ונורא קל להרגיש כבר לא חשוב יותר בעצמך. לפעמים אני מרגיש שאני אמור לבקש רשות אם מותר לי לדבר עם אחי או לא. בכלל בשנים האחרונות, ביאושם מסעדות רבות החלו לצרף לשטחם מתחם גנון ושמרטף, כאילו כבר אבדו להם הרעיונות מה לעשות עם פשיטת הפעוטים והרעש הבלתי נסבל של הבכי והצרחות, והנקישות הבלתי פוסקות של כפית על צלחת. כל מסעדה הפכה להיות מקדונלדס פלוס ג'ימבורי. לא רוצה להישמע כך, אבל באמת משהו שהיה בסך הכל חוויה נחמדה פעם, הפך לסתם אי נוחות אחת גדולה.

חימשתי עצמי בסרטים לקראת עוד ערב בודד. לא נורא בהתחשב בנסיבות.