הן נושאות על כנפיהן את בשורת בואו של האביב, ויש להן ציוץ יחודי שנורא מזוהה עם תחילתו. מין ציוץ כמעט גוזלי כזה שכאשר הן חולפות מחוץ לחלונך ציוץ זהה רודף ציוץ זהה עד שדועך בהדרגה עם מעופן. כמו רכב בודד שחולף מהנתיב הנגדי שבכביש המהיר. אלו הן ציפורי שחר האביב. הן מזכירות לי קיץ של ילדות, חבר ילדות, טיולים לספריה העירונית אחרי בית הספר, ואיך שהן היו מעופפות מחוץ לחלוני בזמן שהייתי עסוק בלקדוח במחשב, מזמרות את שירן המקסים. האביב מריח שונה. הוא באוויר ובאווירה. קצת כמו תקווה או קרן אור שמבצבצת מבעד לענני החורף הכבדים. מין תחושה כזו כאילו ניצחת או צלחת חוויה אפלה ונוראית ומעכשיו הכל הולך להיות טוב יותר. יש כאלה שקוראים לזה התחדשות, אני קורא לזה בעיקר מחזוריות, ואז אני קורא לזה חמסין ותיקנים.

אמנם אני מודה שלמרות שתקופה זו אינה תלויה בדבר מלבד עצם היותה רק עונה בשנה, בכל זאת ישנם רגעים שאני מעודד ממנה. אפילו אם בלי שום קשר לאביב אני עובר תקופה אישית נורא קשה (מתי לא).

אתמול בערב היה פחות או יותר כשצפיתי. האחייניות שלי היו במוד "בכלל לא מכירות אותך" וזה בסדר מצידי. איני זקוק לאהבתן ואין בכוונתי לקנותה בצעצועים וממתקים. לפעמים מבוגרים כופים עצמם על ילדים יותר מאשר ילדים כופים עצמם על מבוגרים. בתור יצור מגודל שלא מרצד ומהבהב ומצפצף, אני לא אטרקציה. אחי הגדול אביהן, ישב בפינת השולחן כשלצידו אשתו, גיסתי, ומלפניו בנותיו- סגור הרמטית או אטום בואקום בתוך ערמה של ילדות ורעיות ומשפחתיות גרעינית. לא הייתה שום אפשרות לחדירה. הוא בבעלות חדשה כבר ממזמן. אולי מקסימום היינו יכולים לתקשר דרך יונת דואר. 

אז לפחות אפשר לומר שדיי צדקתי ויכלתי לשאוב מכך את הסיפוק ואת הזכות להתלונן. אבל איך יכול להיות אחרת? כבר לעולם לא יהיה יותר אחרת ובטח שלא כמו פעם.

עם הילדות ועם הילדים בכלל תמיד צריך להתעסק במאה אחוז מהזמן. כל הערב רק להתעסק ולספק ולרצות, ועל כל רצון וגחמה יש לתת הענות מיידית. החוצפה גברה עם השנים גם כן- ילדים לא יותר מפחדים ממבוגרים, המבוגרים הם רק עוד מכשול בדרך ריצוי הגחמה וסיפוק הדחף. הרגעים היחידים שיכלנו המבוגרים לקשקש ולא לספק להן, היה לאחר שחמדו את כל האייפונים בשולחן והחלו לשפשף במרץ. וגם אם יותר סוף סוף לנהל שיחה עם אחר בשולחן היא תיהיה מופסקת לאלתר במידה וגחמה חדשה מתעוררת אצל הפעוט. וכך התנהל הערב וכך מתנהל כל ערב מאז. צעקות, ריצות, כוסות נשפכות, וכל אחת בוכה בתורה. את האייפונים דוחפים להן רק בשביל שיסתמו קצת מדי פעם. אחת מהן כמעט מילאה אותי בשוקולד נוזלי מעורבב עם ריר פעוטים. פעם היה נחמד.. היה כיף. כשפגשתי את אחי, פגשתי לא רק את דמותו המרוחקת מצדו השני של השולחן. ישבנו לדבר ולשוחח ולהחליף חוויות ממשחקים חדשים ששיחקנו בהם יחד, כשעוד היה לו מותר לשחק משחקים. היום לשלוש בנות כבר לא מספיקים שבעה בייביסיטר. הבייביסטר החדש זה הלפ טופ והאייפון והאייפד והאיי-זובי. ישנם רגעים שאני אוהב אותן, ישנם רגעים שאני שונא. זה לא משהו אישי.

מאוחר יותר פגשתי חבר בדירת הרווקים המהוללת שלו ברחוב שינקין. רווקים התחלנו הערב ורווקים נסיים אותו. הוא סיפק לנו פיצוי הולם על הבאלגן שלו ביום רביעי בצורת אלכוהול כל כך יקר ואיכותי שאפילו הנגאובר לא השאיר אחריו. טען שלא זכר כמעט דבר מאותו יום רביעי. 

המטרה הייתה לא להגיע לחשבון גבוה מדי בבר, אך כשהגענו לשם הם כבר היו כל כך אפויים מהשתיה בבית שאחד הלך כמעט מיד והשני כבה לא הרבה אחריו. אז זה היה... משעמם. ריקני. 

נשארתי לשבת לבד אחרי שכולם הלכו. רק בודדים נראים לעיתים רחוקות יושבים בגפם. בודדים שיושבים לבדם. כל השאר נראים כל כך יחד וכל כך מלוכדים ברגעים כאלה, כאילו לכל אחד אחר בעולם יש חברים טובים מלבדך וכל אחד אחר בעולם בזוגיות מלבדך, ורק אתה אחראי לקלונך ולמצבך. 

אני זוכר שחזרתי הביתה עם נהג אזרבייג'ני. דיברנו על המון שטויות. הייתי כל כך בודד ושיכור וחם, שלרגע המתדלקת המגודלת שעצרנו אצלה נראתה לי כל כך מושכת ומקסימה עד ששקלתי לבקש מהנהג שישאיר אותי שם. 

סחבתי את הפגר שלי למיטה, נשארתי עם דפי אינטרנט.