יום אחד במהלך עיצומו של החופש הגדול בין ח' ל-ט', בין היסודי לתיכון, נשארתי ללון אצל חבר כמו שכל כך היינו אוהבים לעשות כילדים. נהנו ללכת לפיצריה, לצפות בסרטים, להקליט את עצמנו עושים שטויות ולבדוק עד כמה מאוחר נוכל להישאר ערים. היינו ילדים, התבגרנו, ויתכן שאותו לילה היה הלילה האחרון שנשארתי לישון אצלו אי פעם. 

באותו לילה ספציפי לא ישנו בכלל. הסתובבנו ברחובות עם הכלבה שלו ותכננו לעלות אל ההר מסיבה שכבר לא זכורה לי. אולי לחזות בזריחה, אולי להפעיל את אחת מה"פצצות" תוצרת בית שלנו.

בסופו של דבר עם זריחה חזרתי לביתי ונרדמתי על הספה בסלון. כשהתעוררתי אלו כבר היו שעות הצהריים המוקדמות, ואילו אני בכלל שכחתי שאמורה להיות לי ולאבי פגישה עם רכזת השכבה החדשה, בתיכון בו אני מיועד להתחיל את לימודי בעוד מספר ימים. החמצנו את הפגישה.

עד עצם היום הזה לא נראה לי שחטפתי צרחות כאלה מאבא שלי, וראיתי אותו כל כך כועס כמו ביום ההוא. הוא האדים וצרח עלי בטירוף עד שהקול שלו נסדק מדי פעם ובי עבר מין רעד כזה, והייתי בטוח שהקירות עצמם רועדים גם כן.

היום אבא שלי אמר לי דברים קשים. דברים עם אופי זהה לדברים שנאמרו באבטלה הגדולה של שנת 2005. כך התחיל היום שלי. אני לא יודע אם הוא שומע או מבין את עצמו באותו האופן כפי שאני מבין. כעיקרון זה אף פעם לא רעיון טוב להקלע מובטל מול העיניים שלו.

ממש נפגעתי ממנו, והילד שבתוכי יצא החוצה והציף את כל אותם זכרונות חסרי אונים. באותו הרגע כבר לא יכלתי להישאר לחלוק איתו את אותו המרחב. לבשתי את הג'ינס שלי ואת הטי שירט, לקחתי את ז'קט הפליז האפור ויצאתי. הלכתי לפארק. הפארק הזה גדל אצלי. גדל איתי ואני איתו. הוא ספוג בזכרונות ילדות, התבגרות, נעורים, וגם תקופות מאוחרות יותר. 

שמש אחר צהריים צהובה הייתה גבוה בשמים כשהרגשתי לחות במצלמות האורגניות שלי, מאחורי משקפי השמש הנשיים של אמא. טיפסתי לנקודה גבוהה וחיפשתי ספסל, פינה של שקט. הנחתי את הז'קט לצידי ואת התיק שלי עליו, ועליהם את הסלולארי. עישנתי סיגריה ופשוט בהיתי. גורדי השחקים, חתולים, האוכלוסיה הרגילה. אישה עושה ג'וגינג, ואז אדם עם כלב, ואז שתי נערות, ואז עוד אישה עושה ג'וגינג, ואז עוד אדם עם כלב, ואז עוד אדם עם כלב, ואז אותה אישה ממקודם בסיבוב השני שלה. הרגשתי כל כך זר. כל כך עזוב. פעם בנעורי במצבים כאלה הייתי מקווה למלאך שיגיע. דמות מלאך. יניח יד על כתפי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. היום אני לא מצפה לדבר. מאמין במלאכים כמו שמאמין לסנטה קלאוס. אני אדם זר. לא דמות בסרט. שום במאי לא יתן את האות למלאך להכנס בעיצומה של איזו סצנה. אני איש גדול ומוזר שיושב לבדו על ספסל ויש להישמר ממנו.

באיטיות התרוממתי, באיטיות ירדתי בחזרה למטה אל המרכז וקניתי חבילת מסטיקים. חזרתי חזרה אל הפארק ושוב חיפשתי ספסל. 

על הספסל הזה יושב זוג זקנים, הוא תפוס. 

על הספסל ההוא אני לא יכול לשבת משום שהשמש תכנס לי לעיניים.

הספלסל הזה קרוב מדי לכביש. 

הספסל ההוא לידו עומדות שתי נערות קרוב מדי. 

התחלתי להבין שהקושי הזה למצוא ספסל לשבת עליו, היווה אנלוגיה מושלמת לקושי למצוא את מקומי בחיי, במקום להשתלב בהם יותר בטבעיות. כל דבר עבורי מחסום, מכשול, קושי. הכל על קצות האצבעות, הכל לחשוב עליו לפני כן מאות פעמים, לנתח, ולהפוך אותו אינספור פעמים בראש.  

יצאתי אל הרחוב ושוטטתי בלי הרבה מטרה. החיים לא יעצרו מאליהם לא משנה כמה הייתי רוצה. אף מלאך לא יבוא.

מעברו השני של כביש ראיתי בית קפה קטן כאשר בחלון הראווה התנוסס שלט שבו נכתב באותיות דפוס גדולות "דרוש עובד". המשכתי עד הצומת ואז חציתי את הכביש. חזרתי חזרה לכיוון בית הקפה, חלפתי על פניו ואז נעצרתי. הרגשתי את הסלע הנוראי הזה צונח על בית החזה שלי שוב. נשענתי על עמוד. אדם זר. זר. תפאורה. מציצים עליו בזווית העין.

נשמתי עמוק, שבתי על עקבותי ונכנסתי אל בית הקפה. בחור צעיר ומעט שמנמן נכנס אחרי:

"השלט הזה בחוץ עדיין רלוונטי?"

"כן, אמ... תגיע עוד חצי שעה המנהל יהיה פה" הוא ענה בשיעמום.

יאללה, עוד חצי שעה. עוד משיכה באף. מה זה משנה. עוד יום, עוד שבוע ,עוד שבועיים. מה זה עוד חצי שעה. 

חזרתי אל הפארק והתיישבתי על שפת אבן. מתקשר לשותפה המאוסה שלי והיא לא זמינה. עברתי לספסל. יושב שם ופשוט בוהה כמו אדם בתור לקופת חולים. אדם עבר ולפניו ילד על אופניים. ואז אדם עבר ולפניו ילד על אופניים. ואז אדם עבר ולפניו ילד על אופניים.

טחנתי עוד שתי סיגריות וחזרתי לבית הקפה. הפעם מנהל כבר היה שם. הוא מיד ידע את הסיבה לשמה הגעתי, לחץ את ידי ויצאנו לשבת על יד אחד השולחנות. 

הוא הסביר מה הוא מחפש. שטיפת כלים, נקיונות וסידורים ליום המחרת, מחסנאות. שאל אותי אם זה מתאים ועניתי שלא אכפת לי. הוא אמר שבכל אופן מתחילים רק אחרי פסח. יאללה עוד משיכה. תמשיכו כך והמוות כבר יגיע יותר מהר. הלוואי. השכר כמובן, מגוחך. שום חיים אי אפשר לבנות ממנו ולא ציפיתי שיהיה אחרת.

שאבא יהיה שמח.

שבנק יהיה שמח.

בתום השיחה שלנו חזרתי למרכז וחלפתי על פני דוכן עם תמונות של ילדים קרחים עליו. עצרתי לרגע ואז שבתי על עקבותי לכיוון הדוכן ואל האשה השקטה שעמדה על ידו. נתתי לה את העשרים האחרונים שהיו לי בארנק. היא הודתה לי ואיחלה לי הרבה בריאות. אולי קארמה טובה תגיע. אולי זה יציל מישהו שמעוניין להנצל. 

חזרתי בפעם האחרונה אל הפארק כשהשמש כבר החלה לשקוע. ראיתי על לוח המודעות הצעת עבודה בדיור מוגן. לקחתי מספר. אני מוכן לעבוד עם זקנים. אני בעצמי כזה. מעולם לא הייתי צעיר.

התקשרתי ואמרו לי שזו טעות במספר. התקשרתי פעם שניה והגעתי לחברת כח אדם שם נמסר לי שההצעה כבר לא רלוונטית. באותה נקודה כבר הייתי בגינה אחרת, על ספסל אחר, בוהה בעץ העתיק שלפני. עוד אמהות, עוד עגלות, עוד תינוקות, עוד ילדים שאצים לפני אביהם. השרצה איייינננסופית. איפה המקום בו מחלקים כמיהה כל כך גדולה לחיים? שאלתי את עצמי. האם אי פעם קיבלתי אותה כשנולדתי? האם אי פעם כזו תשוקה לחיים הייתה לי ואני הייתי לה? או שהאם הכל באמת בסך הכל חווה אחת גדולה ומצחינה לגידול בקר אנושי.

התחלתי לטפס במעלה הרחוב, לחזור הביתה. ווידאתי שיהיה מספיק מאוחר בשביל שלא אצטרך להיתקל עוד באבי למשך שאר הלילה. אמא כבר הייתה בבית. 

"מה העיניינים?" 

"פסדר... מה העיניים שלך?"

"גם בסדר"

"את רעבה?"

"לא אני... הייתי בכנס כילשהו אז אכלתי. אז אני... לא רעבה"

לא הייתה בינינו שמץ של שיחה.